מסתכל על הטרגדיה שאירעה בביירות. פיצוץ עצום שהביא למאות הרוגים, לאלפי פצועים, לעשרות נעדרים ולהרס עצום. גם כך לבנון קרועה ממלחמות פנימיות, מוכת רעב, עוני וקורונה. ועכשיו ארץ הארזים תהיה מקום רעוע ומושחת יותר, מקום הנתון לשליטת כוחות זרים ומנוגדים.
יש ששמחים לאיד, אומרים שהאסון הוא לטובת ישראל. אבל לא, לא יכול להיות שאסון של אזרחים במדינה אחת בעולם יועיל למדינה אחרת. גם לא נראה שיש ללבנון השפעה גדולה על מדינות המזרח התיכון, לא לטוב ולא לרע. כך שמי שמקווים לשינויים גדולים באזור בעקבות האסון צפויים להתאכזב. ככל הנראה כוחות בעלי אינטרס ישתלטו עליה עוד ועוד, והבעיות יחריפו עם הזמן, אבל לא יגלשו מעבר לגבולות.
הדחף הראשוני הוא להביע צער, הזדהות, לשלוח תנחומים ללבנונים. אבל לצד תגובות תודה לישראל על התמיכה, יש תגובות קשות של כעס, אפילו עלבון. הנה, כבר מופצות תמונות ערוכות של ילדים מתים תלויים במקום הדגל שעל בניין עיריית תל אביב, כבר נשטפות הרשתות בדיבורים על האויב הציוני שאשם בכול, שהפך את ערי לבנון לעיי חורבות ועכשיו רוכב בצביעות על גל הסולידריות העולמי.
הזדהות מופגנת כמו דגל מהבהב בכיכר העיר, הצעות סיוע מתוקשרות בקול רם, לא רצויות בעיני הלבנונים, זה רק פוגע בכבודם. הלבנונים רואים בתגובה האוהדת של ישראל לעג, צחוק רע, כאילו שפכנו להם חומצה על הפצעים הפתוחים. היינו צריכים להביע פשוט הזדהות, לשלוח מברק ממלכתי ממשלה לממשלה, להציע בשקט עזרה. לא יותר.
היינו יכולים לזהות את הדפוס מיחסים קודמים שרצינו לכונן עם שכנות אחרות, כמו למשל ניסיונות התקרבות למצרים ולירדן, שלא הצלחנו לבסוף לסדר איתן יחסים טובים. ניסינו. בירדן השקענו בחקלאות, בשטחים, במים, אבל רק רע נעשה מזה.
יש כאן חוקיות וצריך ללמוד אותה. לא לנסות לחבק בכוח שוב ושוב, בהתעלמות עקשנית מהמבט המקפיא בעיניים ממול. זה כנראה החיבוק הלא נכון. לא ויתורים על אדמה הם רוצים מאיתנו, אחרת כבר היינו חיים בשלום ונחת כולנו ביחד.
ישראל צריכה לעזור במה שיש לה ובמה שצריך ממנה, לא במה שנוח לה לתת. נוח לפטור את עצמנו בתמיכה כלכלית, טכנולוגית, ארגונית, נוח לנחם במילים או בנאומים. אבל לישראל ישנם מקורות עתיקים, שיטה לחיבור בני אדם בהדדיות נפלאה, חכמה למזג את החברה האנושית עם הטבע, עם הכוח העליון, הכוח המוליד ומקיים את היקום.
ישראל יכולה להשתמש בחכמת הקבלה ולבנות מערכות חברתיות שמתקיימות לפי חוקי הטבע, בהתחקות אחריו ובמימושם. היא יכולה להביא כוח טוב לעולם. זה מה שצריך ממנה. והיא לא. יש כמאתיים מדינות בעולם, וכולן סובלות מפני שכוח הטבע לא מתגלה, מפני שישראל לא רוצים לגלות אותו. כך כל העמים חושבים, וכך גם אני.
חייתי מספיק שנים מחוץ לישראל והייתי בקשרים רבים, די והותר כדי לשמוע ולראות כמה השנאה והדחייה כלפינו היא דבר שבלתי ניתן לתאר במילים. ואנחנו כאן שאננים, לא רוצים בשום פנים להבין ולקבל את המסר. ברור למה, הוא מחייב.
נכון, אנחנו לא רוצים לעשות להם רע. חלקנו אף רוצים שיהיה להם טוב, ולמרות זאת הם שונאים ומאחלים לנו למות, בטוחים שאם ישראל הייתה נמחקת, הכול היה נפלא. אחרי כל החשבונות יש לנו אפשרות לעזור רק בדבר אחד: לפתח שיטת חיבור בין בני אדם לפי המקורות שלנו, על פי תבנית הטבע. לשטוף את העולם בשאיפה לבנות מקום משותף, לב אחד, אנושות אחת, בידיעה שיש דרך סלולה לעשות את זה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו ישיבת כתבים
