אין מקום שהוא רחוק מדי

מאז ימי הקורונה נכנס לחיינו ביטוי חדש בשם "ריחוק חברתי" – מקבץ של פעולות התנהגותיות למניעת התפשטות הווירוס – מה שהוליד בין היתר את ההגבלה המוכרת של שמירה על מרחק של שני מטר.

אדוארד הול, כרוניקן וסוציולוג אנגלי, מי שייסד את מחקר המרחב האישי, חילק את המרחב בין בני האדם לארבעה מרחקים: אינטימי, אישי, חברתי וציבורי. וזו החלוקה, מדודה בסרגל:

אנחנו חיים על פני כדור ארץ אחד, קשורים למין אחד שנקרא אנושות, נמצאים בהתקשרות הדוקה ומסועפת – פיזית, נפשית ורוחנית. לכן אין כל חידוש בשאלה אם אנחנו משפיעים זה על זה. התשובה היא כן, בכל מרחב, מכל מרחק. השאלה היא אחרת: מה עובר בקשרים בינינו? מה זורם שם ממרחב אחד למשנהו?

בינינו יש שדות של אנרגיה, רבדים על רבדים של מערכות יחסים מורכבות, ובתוכם זורם יחס שלילי, השפעה שפועלת לרעה זה על זה. וירוס הוא אחד מסוגי האנרגיה שאנחנו מקבלים או מוסרים לאחר, הוא הסיבה שמחייבת אותנו להתרחק זה מזה לפחות שני מטר, אחרת נגרום לתוצאה חולנית.

וירוס הקורונה כמשל, בא להצביע על שורש המחלה, על ניתוק האנושות ממעטפת הטבע. הסיבה לכך? התגברות האגו בבני האדם. הריחוק שיוצר האגו דוחק כל אחד למרחב האינטימי שלו, מייעדים אותנו לפעולה אחת בלבד: ללמוד להתקרב בינינו. תחילה קירוב לבבי, הרגשה שכולנו תלויים זה בזה, חיים במרחב אחד. אחר כך יבוא גם קירוב פיזי, אם מישהו בכלל יזדקק לו.

העניין הוא לא רק בקירוב המרחבים האנושיים בינינו, אלא בעיקר בין המרחב האנושי הכולל לבין המרחב של הטבע הסובב. אנחנו צריכים להיות מותאמים למרחב של הטבע השלם שאנחנו חלק ממנו. המרחב של הטבע הוא כמו כדור גדול ומקושר שמקיף אותנו מכל הצדדים. אם נשאף להתחשב בזולת, לקבל ולהשפיע כמו מערכת הטבע האינטגרלי, ליצור קשרים הדדיים שיחברו בינינו, אז נתחיל להתקרב אל המרחב של הטבע, שהוא כולו טוב ומיטיב.

הקורונה עוזרת לנו בזה, היא מכניסה אותנו למין סגר ובדידות, ריחוק וחשדנות, ומתוך הרגשה שאנחנו לא שייכים זה לזה, עלינו ללמוד להתקרב מחדש. לא להתקרב ולפלוש למרחב של האחר, אלא להתעלות ולהתחבר למרחב אחד משותף. לא קרבה פיזית, אלא קרבה לבבית. או בשיח של ימינו: לא להפיץ וירוסים בדמות מחשבות של סלידה ודחייה, אלא פשוט להתקרב ללב אחד.