26 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם ירדן ויותר מ-40 שנה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, מצטרפת מדינה ערבית נוספת, איחוד האמירויות הערביות, וישראל צפויה בקרוב לחתום עימה על הסכם נורמליזציה.
כמעט הכול כלול: יחסים דיפלומטיים מלאים, שגרירויות, השקעות כלכליות, טיסות ישירות מתל אביב לנופים המשגעים של אבו דאבי, תמיכה בפיתוח החיסון בקורונה, ושיתוף פעולה בתחומים רבים כמו: אנרגיה, מים, חקלאות, טכנולוגיה, בריאות ועוד.
לא, זו לא מלכודת, זו הזדמנות פז. היחסים שלנו עם האמירויות הם יחסים טובים ולא עוינים. אין היסטוריה של סכסוכים, אין מאבקים גיאוגרפיים, ולכן יש בסיס למסד את היחסים הטובים. כשבאופק רואים הסכמים עם בחריין, עומן, מרוקו, ובהמשך אולי גם עם סעודיה, מובן גם שלחיצת יד איתנה עם מדינות חזקות כמו מדינות המפרץ יכולה לשמש דוגמה למדינות אחרות שנמצאות ביחסים מתוחים ביניהן. דוגמה ומופת לכך שאפילו הרחוקים יכולים להיות קרובים, או לפחות לחיות במסגרת שלווה של שיתוף פעולה.
נכון שנסיכויות המפרץ הן מדינות חזקות ועשירות, שוחות באוצרות טבע, ולנו אין טיפת נפט להציע, אבל הטכנולוגיה שלנו לא נופלת בעוצמתה. גם אנחנו יודעים לייבש את המדבר ולהפריח את השממה. בכלל כגישה, שלום עדיף על פני מלחמה. מאז מלחמת ששת הימים עברו עשרות שנים ומחצית מהמדינות העוינות לנו כבר אינן מסתכלות לכיווננו. לכן התקרבות הדדית על ידי הסכמים חתומים היא סימן יפה וטוב, אבל שלא נתבלבל בין הסכם שלום לשלום לבבי.
הסכם שלום קל להפר ולפתוח באש. לעומת זאת שלום של ממש לא תלוי בדיו שיבש על נייר מוצהב. שלום כזה דורש תהליך ארוך טווח, חינוך של שנים על גבי שנים, של קירוב בין עמים, היכרות השפה, פתיחת הגבולות והלבבות. גם התנאים הסביבתיים צריכים להבשיל. גרמניה וצרפת היו אויבות מושבעות לפני כשבעים שנה ושקדו על כיבוש האחת את השנייה, היום השתיים כמו אחיות מלידה.
חינוך נכון יצייר מצב בריא שבו כל אחד חי בדתו ואמונתו, והאחד לא יפריע לשכנו. לכן צעד ראשון בדרך אל היעד הוא לגלות לחוץ את הקשרים שממילא יש לנו עם חלק ממדינות ערב. אבל מה שלא בכוחו של האדם לעשות, נמצא בכוחו של הטבע. לכן צריכים לתת לזמן לעשות את שלו, להמתין בסבלנות עד שמדינות עוינות יבשילו, וגם איתן ביום מן הימים נלחץ ידיים על מדשאת הבית הלבן.
אבל לפני מחיאות הכפיים הנלהבות בסיום האפוס המזרח-תיכוני יש לנו מערכה נוספת וחשובה לבצע: השלום בינינו, בתוכנו. לא לשווא קרא הנשיא טראמפ לברית בין ישראל לאמירויות בשם "הסכם אברהם" – כי "אברהם הוא המייסד של שלוש הדתות הגדולות ואין אדם שמסמל את הפוטנציאל לשלום יותר מאברהם".
אברהם הוא מודל לאיש רודף שלום. בשנותיו בבבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה פרץ האגו האנושי עד לשמיים, בלל את השפות והפריד בין בני האדם, סיפור מגדל בבל המוכר לנו. אבל אברהם לא נכנע לפירוד ולשנאה. המהר"ל מפראג כותב עליו כי "גמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחברו, לא היה נמצא כמו באברהם, שהרי היה אב המון גויים, מפני זה הוא מאחד ועושה שלום בין כל הנבראים" ("גבורות השם", פרק ו').
נוסחת השלום של אברהם כללה השלמה בין כל הפלגים, אחדות מעל לכל הניגודים, אהבה על פני כל הפשעים. מי שהתחבר לרעיון הנשגב נהה אחרי אברהם והתקבץ סביבו. הוא לימד אותם את שיטת החיבור של חכמת הקבלה. השיטה הייתה טבעית והגיונית: להתעלות מעל הסכסוכים שמפרידים ולהתחבר באהבה. איך? מתוך מאמץ ורצון להתקשר זה לזה באהבת אחים, מתעורר הכוח החיובי הקיים בטבע. בעזרתו התחברו הבבלים המנוכרים כאיש אחד בלב אחד, וברבות הימים הפכו לעם ישראל ("ישראל" – ישר אל הכוח החיובי שבטבע).
מאז עברו עלינו הרבה גלגולים, הרבה פירודים נעשו בינינו, אבל גורל איחוד העולם לא זז מאיתנו. עד היום תפקידה הבלעדי של ישראל הוא למסור את נוסחת השלום לאנושות כולה, להיות "אור לגויים". אלא אליה וקוץ בה: כדי למסור את הנוסחה עלינו – עם ישראל, יוצאי בבל, צאצאי אברהם – להוות אותה, להדגים אותה בינינו. כשנעשה את זה, יבוא שלום אמיתי לעולם.
נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו – ישיבת כתבים
