כשבעה חודשים עברו מאז נכנסה הקורונה אל חיינו. מיום ליום מתחדדת ההכרה שזה לא מצב חולף, לא סגר וגמרנו. עוד עסק מפטר עובדים, עוד מסעדה סוגרת את שעריה, עוד מוסד מצמצם את שעות הפעילות שלו עקב הנגיף השקט.
ולא רק עסקים נסגרים וענפים שלמים קורסים, אלא גם אנשים הולכים וכבים. יותר אנשים נכנסים להתקפי פאניקה, לחוסר אונים, שואלים מחדש על מה ולמה – אם מחוסר אמצעים, מגורל לא נודע, מחרדה על הלחם של המחר.
לא פשוט. לא פשוט להתרגל לסלון אחרי שהתרגלנו משך חיינו לקום מוקדם ולצאת ליום עבודה. לא פשוט לשכוח משגרת יום רגילה ומתוקה שהתחילה בהתזה קטנה של בושם, בנסיעה ממושכת ברכב לצלילי הרדיו, בקפה ומאפה על הדרך, בקניות בסופר בסוף היום או בבילוי מענג ומתמשך בסוף השבוע. הריצה הבלתי פוסקת אחרי הנאות החיים הקטנות הפכה הליכה איטית ומתנשפת. התכנון אחרי הקנייה הבאה התחלף בחשבון גדול אם לקנות או לא לקנות, והעולם נסגר מאחורי מסכה.
בשבועות הראשונים של המגפה, אפילו בחודשים הראשונים, היה טוב בבית, בחיק המשפחה, במרחק הליכה מהמחשב למיטה. אבל עכשיו גם הנוחות הזאת הולכת ונעלמת. במקרה הטוב ההרגל מפיג טעם, ובמקרה הרע מתקדמים אל רשימת מיליון המובטלים.
הציבור שמפתח הרגשת אומללות לא מוצא מענה לספֵק שמתגנב ללב. חסרה לו תמונה עתידית, ציור שלם וברור של קצה האבולוציה, תיאור פשוט שמציג מאין באנו ולאן אנו הולכים, הבנה עמוקה של הסיבה למשבר.
כשרואים שהעולם שהורגלנו בו הופך רזה יותר ואין אחיזה של ממש בציור עתידי, נותר רק לשאוף לחזור לימים ההם. גם כשרואים שמסביב כולם נקלעים להתקוטטויות ולהתנצחויות בלי סוף וחשים אטימות מצד מקבלי ההחלטות, נותר רק להשתוקק לחזור לחיים הרגילים. אולי להצטרף למאבק כזה או אחר שיבטיח לנו את מה שהיה, ועל ההזדמנות הזאת רבים רוכבים עכשיו.
אבל צריכים לצייר את המציאות האמיתית, לשרטט את התהליך האבולוציוני שאנחנו חלק אינטגרלי ממנו. להודות שתקופה ארוכה חיינו חיים נינוחים, פחות או יותר, וכעת תוכנית הטבע מובילה אותנו, דורשת ממש, שנתקדם אל השלב הבא.
והשלב הזה לא יתבטא בחילוף משטרים, לא יתאפיין בפיתוח חומרי. הוא מדרגה של רגש, של מימוש הצד האנושי באדם, שעד עכשיו ראינו רק חלקים מסקרנים ולא מספקים ממנו לאורך ההיסטוריה. זהו שלב שבו אנחנו לא עושים כל אחד לביתו, אלא מתחילים לפעול יחד, למען עתיד משותף.
הדגש בשלב הבא הוא על אבולוציה רגשית, על שינוי פנימי בעולם התודעתי-רגשי שלנו – תנועה על ציר חדש שפועל לטובת הזולת, רגיש לאחר, חושב ומתחשב באחרים; הרגשה שכולנו נמצאים בסירה אחת. זהו שלב שבו אנחנו מתקרבים לבבית זה לזה יותר ויותר. שומרים על כדור הארץ כמו על הבית שלנו, מפתחים הרגשת תלות הדדית חזקה יותר, ומשתדלים לטפח דאגה קולקטיבית.
הטבע לא מחלק מדינות, לא תוחם עמים בגבולות, אלא מצידו הכול אחד, וכך גם עלינו לפעול כחברה גלובלית אחת. אלא הרעיון שחותר לאחדות חברתית נוגד את טבע האדם האינדיבידואליסט. האוזניים לא רוצות לשמוע אותו, כל שכן הלב. לכן הקפיצה האבולוציונית הזאת לא תהיה פשוטה, היא מרסקת עולם ישן כדי לפנות מקום לחדש. אבל התהליך התחיל, מכבש הטבע כמו מכונה כבדה שאין לעצור כבר פועל, ואנחנו רק יכולים להצטרף אליו כי המלאכה רבה.
תהליך ההאצה של האנושות, שנגלה עכשיו עם הנגיף, מחייב להידבק למגמה הכללית של הטבע, ללכת יחד עם חוקי הטבע, אפילו להקדים אותם, לא לחכות שידחפו אותנו בחוזקה. וחוקי הטבע מסתכמים בחוק אחד, במגמה אחת שמשקפת את תכונת הטבע: מיזוג, שילוב, איחוד, חיבור חלקים שונים לשלמות אחת, לחטיבה אחת.
הקורונה היא רנטגן של חיי החברה. תמונת ראי חברתית, שלא ניתן לברוח ממנה. לכו ככל שנתקרב בינינו יותר בצורה טובה וידידותית, נרגיש בינינו יותר את הכוח הכללי של הטבע, את כוח החיבור שיאחה בינינו. מתוך הרגשה כזאת נוכל לעצב מחדש את פני החברה, לבנות חיים חדשים ומשותפים, תנאים נוחים, יעילים ומותאמים לכולם.
