בחודש יוני נרשמו אותות האזהרה הראשונים. עלייה במצבי רוח ירודים, אחוזי ייאוש מטפסים. חברות תרופות באמריקה ואירופה התרוקנו מתרופות נוגדות דיכאון, חרדה ונדודי שינה, והדיווחים על עצבות ובדידות זינקו בקפיצה חדה, גם בישראל.
העובדה שאדם לבד בין ארבעה קירות לא מונעת ממנו לחלוק מרחב וירטואלי עם כל העולם. רשתות חברתיות, טכנולוגיה מתקדמת ופלטפורמות מתוחכמות יש בשפע. גם רדיו, טלוויזיה ואינטרנט, כל אלו פותחו כדי שנוכל לחיות חיי חברה מלאים במציאות שכולה מקוונת – שנתכתב, נראה, נרגיש, נמצא חברויות. אבל איכשהו, בתקופה הכי מקושרת ומתוקשרת זה לא מספק, לא ממלא את הבור, את הכמיהה לקרבה.
צורת ההתקשרות בינינו בעידן המודרני היא די רשמית. מעבירה התרשמויות שטחיות שלא באמת חשובות לאף אחד מהצדדים. את הדברים החשובים לא מזכירים. מה גם שאדם יכול להיכנס לאיזו קבוצה ולהרגיש שקוף. הדבר מביא את האדם להרגיש שהוא לא חייב לאף אחד, ומצד שני אף אחד גם לא חייב אותו, לא זקוק לו. הוא לא חסר לאף אחד. וכשאדם מרגיש את זה, בפנים מתפתחת אצלו הרגשת ניתוק מהחיים. כי מה יש לו בחיים? שמיים, ארץ, רוח, בתים, מכוניות, כל הבלגן הזה, כל מה שהוא רואה בארגזים האלה, הטלוויזיה, המחשב, הנייד, זהו? הם לא נוגעים לו ולא דורשים ממנו השתתפות, לא מבקשים ממנו להיות נוכח.
בהתקשרויות בינינו חסר לב, וזו הסיבה להרגשת הבדידות לפחדים ולמקרי אובדנות. הקשר בינינו הוא לא לבבי, ואדם מטבעו הוא יצור הבנוי לחיות בחברה, כזו שאכפת לה ממנו ולו אכפת ממנה. הוא לא מסוגל להתקיים כיחידה מספרית ברשומה ממשלתית, כנתון סטטיסטי בסקרי דעת קהל. הוא צריך להיות הוא, שיתעניינו דווקא בו, בייחודיות שבו, באני שלו. לא מלמדים בבתי הספר להתעניין זה בזה, להקשיב, להתקשר; לא מכשירים ילדים מגיל צעיר להתמודד עם יחסים במהלך החיים.
פיתחנו מכשור, אבל לא בנינו חברה. חברה היא מלשון חברים, קבוצה של אנשים שדואגים זה לזה, קשורים הדדית. יצרנו כלי תקשורת, והם לא קושרים, הם יוצרים אטימות ואדישות, ואדישות יוצרת בדידות.
כדי לתת מענה להרגשת הבדידות הזו קמו גופים ומוקדי טלפונים. אבל רבים מהאנשים הבודדים לא פונים, כי למי הם יפנו? לאדם שידבר איתם מתוקף תפקידם בצורה רשמית? מה הוא יספר להם שהם עצמם לא יודעים? מה הוא יגיד שיגרום להם לרצות לחיות, "לא כדאי לך למות החיים יפים"?
תשובות כאלה לא ירדימו באדם את השאלה בשביל מה אני חי. זאת שאלה זועמת, צועקת, היא תובעת תשובה חדה, וההבדל בין האדם הבודד לבין הטלפן המלומד בצד השני של הקו הוא שאצלו השאלות האלו לא צורבות ממש, לכן הוא חושב ש"אפשר לחיות, למה לא". והאדם הבודד לא יכול לחשוב ככה.
חכמת הקבלה נותנת תשובה לא מתפשרת לשאלה הנצחית. היא מלמדת ממה בנויה המציאות, ואיך האדם בנוי ומשתלב בה; היא מסבירה מהי תוכנת הטבע שאנחנו נמצאים בה, איך הטבע מנהל ומקדם אותנו לדעת את הבריאה בצורה השלמה המלאה.
בסופו של דבר, לכל התהליך שאנחנו עוברים יש מטרה נעלה, והיא להביא את האדם למצב שירגיש את זרימת החיים שעוברת דרכו מאין סוף לאין סוף. להרגיש שהוא נמצא בזרימת החיים הזאת, וגם הוא יצור אינסופי, שיכול כל הזמן להמשיך ולקלוט לתוכו עוד ועוד עוצמות חיים שנמצאות סביב, וכך להתפתח יותר ויותר. לימוד כזה נותן משמעות ומענה למהות החיים, והוא מספק הרגשה ששווה לחיות כל רגע ורגע ממש.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן
