היהודים צוחקים

טוב לצחוק. הומור זה דבר נפלא. וכשממזגים אותו יחד עם טבע האדם האגואיסטי, נוצרת הסאטירה. אז בשם חופש הביטוי והחופש האמנותי ניתן מקום לכל מגוון הסגנונות ונשתמש בכל האמצעים שברשותנו כדי ליצור, לבדר, לרגש, ובמקרה של הסאטירה, להעביר ביקורת. אבל אם היינו מכירים ויודעים ממה מורכב הטבע האנושי ואיך הוא ורק הוא מסובב ומוביל אותנו בכל פעולה שלנו, היינו נזהרים מאוד וחושבים הרבה לפני שהיינו ניגשים לכתוב תסריט חדש או רומן, כתבה או איור לעיתון.

במה מקדמת אותנו ההחצנה הביקורתית מלבד דיכוי האחר? במה נקודת המבט הצינית והמזלזלת תורמת לנו? איזה סוג של הנאה אנחנו מפיקים מהשפלת הזולת?

השימוש בסאטירה מקדם תפיסה מלאת חשיבות, שיצירות מסוג זה פוקחות את עיני הציבור, מאירות את עיניו ומעלות על נס את העוולות החברתיות. הן כביכול מציעות מבט מפוכח, אינטליגנטי ומתקדם אל מול תפיסה שמרנית ומיושנת ועיוורון עדרי, אבל הן לא כאלה באמת.

הרי בסופו של דבר, הסאטירה מלבה בנו שנאה, ותו לא. התוכחה שבה רק מדגישה את עליונות היוצרים כנגד מושא ההשפלה. בוודאי שיש ביקורת וששינוי חברתי נחוץ בלא מעט מישורים בחיים, השאלה היא איך יוצרים שינוי ממשי. אין דבר בעולם שהתחיל מהכפשה וגילויי שנאה והשתנה לטובה לאורך זמן. אין דבר טוב בעולם שהתחיל מלשון הרע. שינוי משמעותי מתרחש אך ורק מתוך רצון וכוונות טובות, וכדי ליצור יצירה משמעותית עלינו להפעיל בתוכנו קודם כול את כפתור היחס הנכון, האוהב, ורק בהמשך להפעיל את כפתור הביקורת. לכן חשוב שנשאל את עצמנו, מה התועלת בתוספת השנאה וההשפלה הזו, בשם האומנות.

ואם זה נשמע שכל העוקץ יצא מההומור אז כן, את החץ המורעל של היחס הרע נצטרך להוציא. אז על מה נצחק? על עצמנו. על החולשות והתכונות שהאגו בונה בנו. דרך ההומור נבקר את עצמנו ואת הקשיים שלנו להגיע ליחסים טובים, ומתוך כך אולי נוכל לברר ולבדוק עד כמה אנחנו קרובים או רחוקים מהמטרה שלשמה נבראנו, אהבת הזולת.

> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו ישיבת כתבים

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא