יום כיפור בצל הקורונה מאתחל את מושג הרחמים

תשרי עם כל העומס שלו – תערובת מתובלת של חגים ומועדים, סעודות של שמחה וצומות של חשבון נפש – כבר מתקרב לדפוק בדלת, רק ששערי בתי הכנסת בארה"ב יהיו נעולים בסתיו הקרוב לרגל הקורונה, ואצלנו מי יודע, בינתיים מדובר רק על הגבלות. אבל תשרי ימצא אותנו בסוף – מצומצמים, עטויי מסכות ושומרים מרחק.
ואם כבר אנחנו מתכוננים לחשבון נפש אז כדאי שנשאל את עצמנו: איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שהתפילה בציבור, יסוד כל הקשר של עם ישראל עם הכוח העליון, ככה נלקחה מאיתנו על ידי איזה וירוס? איך זה שהמתנה הזאת של התכנסות לשם תפילה משותפת נחטפה לנו מבין הידיים? מה הוא רוצה להראות בזה?
התשובה הגלויה והישרה תהיה שאין לו צורך בנו. הכוח העליון לא רוצה את הפנייה שלנו אליו. לא כמו שאנחנו עכשיו. הוא כמו אומר: "אתם נמצאים ביחסים כל כך איומים ביניכם, בכזה חוסר ערבות, בלי שום קשר חם, ללא טיפת ניסיון להבנה הדדית ושמץ נטייה לחיבור – ולא, אני לא רוצה אתכם מולי. ולמה? כי תפילה זה יחד, בציבור, ברבים. ואיך שאתם נמצאים בריחוק, בניגוד, בפירוד – שבו בבית, תתפללו פה ושם בצורות חטופות וארעיות, על הדשא, בחצרות, בחדרי המדרגות. זה מה שמגיע לכם לפי היחס ההדדי ביניכם. כשם שאתם מתייחסים זה לזה כך אתם מביעים את היחס לחוקים שקבעתי במציאות, לחוקי הטבע, לכללי הערבות ההדדית".
לא פשוט. חד. כאילו אין לו רחמים. אבל הכוח העליון מלא ברחמים. דווקא החמלה והרחמים של הכוח העליון הם שמרחיקים אותנו ברכות זה מזה. מחייבים אותנו לשבת רגע בכובד ראש, לחשוב, להרהר. ההרהור העמוק הזה עוזר להכיר ממה עשוי רע, עוזר להתחיל לעשות טוב ולהתחבר. אין יותר. המצב החדש הזה הוא סימן טוב ויפה שכבר הגענו לשלב בחיינו כעם שלא מספיק שנמלמל תפילות מדוקלמות מתוך סידור ספרדי או אשכנזי, אלא שנתלכד יחד לצעקה משותפת ומעומק הלב.
אנחנו לא עם, יהודים הם לא עם. אנחנו שייכים לכל שבעים אומות העולם שבבסיס האנושות. התחברנו בבבל סביב אברהם, תערובת תבלינים עממית שהלכה אחרי קריאה יחידה לאהוב את רעך כמו את עצמך. ואחרי שפסקנו לשמור על הכלל הגדול הזה אחרי כל כך הרבה שנים, הגיע הזמן שהחסך הזה יהיה מורגש בנו בעצמות. מכאיב נורא מבפנים, עד שנפנים, שאם לא שמירתו אנחנו לא יהודים.
לעת עתה אנחנו קיימים רק מכוח השלילה. השנאה כלפינו מחזיקה אותנו אגודים, לא האהבה. והנה הגיע הזמן בשנה לעשות חשבון: כמה זמן עוד נצליח להתקיים ככה? בחישוב גס ומהיר, לא הרבה. ושוב, נותרה בפינו רק תפילה אחת שתפתח את השערים ותיענה, תפילה על פתיחת הלב, על חיבור עם ישראל, שבחיבורו הלבבי יחבר את כל העולם.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא