וירוסים בין הסדקים

היום האחרון של הקיץ. ממחר נכנסים אל עונת הסתיו ובהמשך אל החורף הקר. מיום ליום הופכת הקורונה חלק בלתי נפרד מחיינו. לא המחלה עצמה, אלא השינויים וההשלכות שהיא מביאה עימה. יותר ויותר מסכימים מבפנים שכבר לא מדובר בתופעה חולפת, וכנראה שהיא לא תעזוב אותנו במהרה. נכון, אנחנו עלולים לחלות, אנחנו חוששים לבריאותנו, אבל ההשפעה של הקורונה חולשת על כל תחום ומרחב, על כל פרט ופרט.

המרחב הציבורי השתנה לחלוטין. בתי הקפה, התיאטראות והמסעדות – הכול התהפך. מי שעובד מהבית רואה עולם אחר, ומי שעובד כהרגלו חווה צורת עבודה חדשה. הדגש בחידוש הוא לא על פתיחה וסגירה של מוסדות ומסגרות. גם לא על השינויים המהותיים בחברה האנושית, או שינוי בהרגלים הקטנים והפרטיים. אלא השינוי המהותי שמתחיל לטפטף, כמו יורה שמתקרב, הוא בעיקר בהתקשרות חדשה לזולת, ביחס חדש שמתחיל להתרקם בנו כלפי האחרים, ולא רק כלפי המין האנושי, אלא גם כלפי החיים עצמם.

עם כל המלחמות והמגפות שידעה האנושות, לא הייתה מכה כה נרחבת ועמוקה, מתמשכת ומהותית. הרצון לשינוי בועט בנו. אנחנו מתעקשים לקבל החלטות, לגבש מתווים, לתכנן תוכניות, לעשות שינויים, אבל בינינו, אנחנו לא מבינים אילו שינויים נדרשים מאיתנו. הטבע חזק יותר, גדול, מפתיע.

אבל בכל זאת, הזמנים שעברנו ושעוד נעבור בחודשיים-שלושה הקרובים, יעזרו לנו להשתנות יותר, שלא לומר יחייבו אותנו לשנות את היחס שלנו לחיים, לחברה, לכל דבר. מדובר בשינוי חיובי. בסופו עתיד להיות לנו קל יותר לדבר זה עם זה, להבין אחד את השני, להרגיש קרובים יותר בתפיסת העולם.

אז אחרי ש"נפשנו" בקיץ, דווקא הסתיו, על כל ההרגלים והשגרה שהוא מביא, כמו החזרה לעבודה, החזרה ללימודים, החזרה לאוניברסיטה – יחזיר אותנו לתלם. לא בדיוק הסתיו, אלא הפער בין השניים, בין הקיץ לסתיו. אז נרגיש שאין לנו לאן לחזור, שאנחנו לא מסוגלים לקיים את אותן מערכות שעליהן התבססנו קודם, שאין לנו הבנה יסודית איך להתייחס לתעסוקה ולתרבות, לחינוך ולהנהגה. הקורונה גילתה תנאים חדשים שאי-אפשר להתעלם מהם, אבל עלינו להזדרז לעכל אותם מהר, להסתגל אליהם ולהתאים את חיינו למציאות החדשה. לא לשנות אותה, אלא להשתנות בעצמנו, להתחבר בינינו.

הרי מאין באים לנו הווירוסים הללו? מתוך חוסר חיבור עם מערכת הטבע האינטגרלית, ההרמונית והאחידה. נסביר. הבריאה כולה היא אחת, וכל חלקיה, על כל הרמות שלהם: דומם, צומח, חי ואדם מקושרים ביניהם בתלות הדדית שאינה ניתנת להפרדה. ותוכנית הטבע כולה, כפי שמלמדת חכמת הקבלה, פועלת במגמה לחיבור הדוק יותר, וברמה האנושית המגמה היא לאחדות מופלאה.

כל עוד אין חיבור, ובניין האנושות שבור והרוס, ובקירות סדקים רבים, אז ביניהם, מתוכם ממש, יוצאים הווירוסים בזה אחר זה. הם למעשה מצביעים על המקום השבור שדורש טיח וצבע. הווירוסים, כמו הקורונה למשל, מפרידים בינינו, מרחיקים אותנו זה מזה, מרווחים בינינו ומבודדים אותנו בתוך קפסולות, מחייבים אותנו לשים לב לזולת – על דרך השלילה כרגע.

אז נכון, נעטה מסכות, נשמור על מרחק של שני מטר, נסגור את כל מוסדות החינוך והתרבות, אבל לא כך צריך להיות. הריחוק החיצוני מחייב ומזמין קרבה פנימית ברמת יחסים הגבוהה ביותר. לא צריך להתעסק בווירוסים עצמם, בפשעים, אלא רק לכסותם באהבה, כמו שמלמד הכלל הידוע "על כל פשעים תכסה אהבה". חיבור ואהבה הם הביטוי הגבוה במציאות ליחס אנושי שמסוגל לסתום את הבקעים והסדקים, שמסוגל לרפא ולטפל, שמסוגל לכלות כל נגע ופגע.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא