האחד בספטמבר. תאריך מוכר לכל ילד ולכל הורה. זרם של התרגשות עומד באוויר, במיוחד השנה, כשאנחנו חוזרים ללימודים אחרי תקופה נמתחת כמו מסטיק – כמעט חצי שנה בבית.
אבל תחילת השנה תופסת אותנו כשברקע קרוב לאלפיים חולי קורונה מאומתים בכל יום, עם חובת מסכה בכיתות, עם ערים אדומות שבהן תחלואה גבוהה שלא ברור עדיין אם יפתחו את שערי בית הספר. רובנו מבולבלים משינויים בהרגלים, סובלים מחוסר ודאות.
ולכו תסבירו לילד שרוצה להתקרב לחברים, לשחק איתם, להסתכל ולבדוק מי מחובר עם מי, מי נגד מי ומי בעד – שחיי החברה בשבילו הם עיקר העיקרים וטעם החיים – שהוא צריך לשמור מרחק של שני מטר. גם אם סיימתם ללמוד לפני הרבה שנים, אתם זוכרים שלבית הספר באים רק בשביל החברים.
ככה זה בטבע. אם תסתכלו במעבה היער תראו שבעלי חיים צעירים משחקים יחד עם זנים אחרים. גור זאבים מתגלגל בעשב עם עופר איילים, בגיל ינקות אין להם עדיין אינסטינקט של טורף ונטרף. מכל שכן זה בולט אצל מין האדם, שבילדותו מפגין קרבה טבעית לחברים בלי אבק מלאכותיות והגבלות נימוס, אז להגיד לו "שמור מרחק ילד!" – זה להרוג בו את הנטייה להיות בן אדם, זה כמו ללמד אותו לשנוא. השאלה אם אנחנו לא עושים את זה בין כה וכה.
עכשיו זה מתבטא במסכות ובכללי ריחוק, "תתרחק, תישמר מכולם, אל תדבר איתם", אבל האם זה לא מה שנאמר מתחת לפני השטח גם בימים רגילים? במקום לעודד, "תתחברו ילדים, תמציאו משחקים יפים ביחד, תתחלקו בצעצועים", אנחנו מעבירים להם מסר של חשדנות ותחרותיות, שבעולם החזק שורד ואתה צריך להיות חזק; לאו דווקא במילים אלה, אבל מה שבפנים, עובר.
ככה הגיעה הקורונה לעולם. היא משקפת לנו את היחסים בינינו, מחזירה לנו את עצמנו כמו בומרנג לפנים. מפני שאצל מין האדם, עם ההתבגרות גדל ומתפתח אגו, והוא הרבה יותר מיצר הישרדות פשוט ביער. הוא לונה פארק של הנאה על חשבון הזולת, רכבת שדים חברתית שחייבת איזון.
וכשהחברה לא מאוזנת היא מביאה לתוצאות שאנחנו רואים היום במציאות. עולם שבו השנאה רשמית: נא לא להתקרב אחד לשני, רצוי לא להסתכל בעיניים, מותר לא להתייחס לזולת. חברה שמקיימת בפועל חוקים של דחייה ושנאה – שמכים בה בהדף חוזר. אז היום, ילדים, אנחנו צריכים לשים מסכות על הפנים כי אנחנו מסוכנים.
ואולי דווקא דרך הילדים נלמד להשתנות? כי נראה בצער איך הם נקלעים למרכז מגרש היחסים, יותר ויותר חשופים לכל כדור תועה שנורה בינינו. אולי זה יעורר אותנו לקחת אחריות על החיים שלנו. אם זה רק ישבור לנו את הלב לראות אותם ככה, מפחדים וקצת אבודים.
האגו לא סתם ניתן לאדם. כשהוא מבוקר, בוגר ומאוזן, הוא מיועד להיות בסיס למורכבות בלתי מוגבלת של אהבה, עם אינסוף של עושר הבעה ואבחנות דקות על הטבע. זאת כל הבעיה. האגו גדל, ואת הצד השני שלו, אהבת הזולת, אנחנו לא מעמידים כנגדו. זה כל מה שיש לנו ללמוד, לפני שמלמדים ומסבירים לקטנים. ללמוד להרגיש את החברה כעיקר העיקרים, למצוא בה שוב את טעם החיים. כמו שהיינו ילדים.
