שנת תשפ"א עתידה להיות מורכבת מתמיד בחברה הישראלית. היא נפתחת בפערים עצומים. זה לא שלא היו פערים לפני המגפה, בין עשירים לעניים, גברים ונשים, שמאלנים וימנים, בין אנשים המוגדרים רגילים וכאלה שמסווגים כבעלי מוגבלויות. היו גם היו. אבל משבר הקורונה הגדיל את הפערים עד שנראה שאין סיכוי לגשר עליהם, העצים אותם כל כך עד שאפשר לסווג את החברה הישראלית כולה כבעלת מוגבלות. היא מסובבת ומסובכת, חבוטה ומפולגת עד נכות, אם לא בצורה גופנית גשמית, אז נפשית, רוחנית. האומה הישראלית, כמו כלל האנושות ועוד יותר, צריכה סיעוד מלא.
אנחנו עוד חושבים: "הנה, נתקן פה, נעביר תקציבים מפה לשם, נחלק את הקופה הציבורית אחרת, ויהיה בסדר". ממשיכים משחק חדש-ישן שאף פעם לא עבד. אבל היום אפילו לשחק בכאילו כבר לא יעזור. מצער לומר, אבל לא יהיה בסדר. אם לא נעשה טיפול שורש בעצמנו כחברה ברור שלא יהיה בסדר. עוד לפני שאנחנו רצים לקבל החלטות, לפני שקופצים למסקנות, הרבה לפני שנכנסים לפעולות ומעשים, מחאות והפגנות – אנחנו צריכים לייסד לנו חינוך חברתי.
ללמוד הכול מבראשית. לפתוח דף חלק וללמוד מהי חברה? איך היא צריכה לתפקד? לפי אילו חוקים? איזו הרגשה צריכה לשרות בה? אילו יחסים? על כולנו כאחד להבין את הפערים בין מה שנקרא חברה היום, לבין הצורה המתוקנת שלה – כמו שהיא מושרשת במקורות ישראל, כמו שהיא מעוגנת בחוקי הטבע האינטגרלי. מערכת הטבע בנויה מחוקים קבועים ומוחלטים, מכללי הדדיות, איזון ונתינה, שנחקרו ונלמדו ויושמו על ידי אבות העם, יצרו כוח רוחני והועברו מדור לדור בעל פה ובכתב.
בין אם היינו על אדמת ישראל או בגלות, בכל כפר וקהילה יהודית, הדאגה לחברה הייתה בראש סדר העדיפויות משך אלפי שנים. כשחיינו בקהילות מגובשות מעולם לא היו יהודים רעבים ללחם, לא היו משפחות שנשארו ללא טיפול רפואי, לא הייתה בחורה שלא מצאו לה חתן ולא היה יתום עזוב לנפשו. אבל לאט-לאט, חורבן אחר חורבן, נשכחו מאיתנו החוקים המותאמים לטבע והתעמעמו לכדי עזובה מוחלטת: חברה מפורדת שכוח האגו שולט בה.
ומבלי שנבין את עומק הרע מצד אחד, ומה נדרש מאיתנו כדי לטפח מחדש את רוח העם המוזנחת מצד שני – לא כחומר יבש אלא כשכל הלב נתון לכך – אין לנו מה לגשת לתקן. השינוי מראש יהיה מקולקל. לפני שניגשים לשנות משהו בחוץ, חייבים להוביל לשינוי פנימי משמעותי.
אנחנו עומדים בפני שנה קריטית בחיי האנושות, ומה שיפה בה הוא שכל הליקויים צפים על פני השטח וכבר אי-אפשר להסתיר אותם ולכסות. המצב יחריף ויחייב חשבון נפש נוקב. נהיה חסרי אמצעים, מחוסרי פרנסה וחלק גדול מהחברה ירגיש עזוב, דחוי, ופשוט לא תהיה לנו ברירה אלא לבחור בין מלחמת אחים לבין אחדות ושלום בינינו.
כשניקח על עצמנו כחברה להתחנך לחיבור ולהתחשבות הדדית, נלמד גם את היחס לבעלי מוגבלויות. נדע כחברה להרגיש מי נזקק לתמיכה עכשיו, נדע לטפח רגש עבורו. חינוך לגישה בריאה יוביל בהדרגתיות את מי שיש לו כושר פיזי ושכלי להשקיע קודם כול באחרים, ורק אז בעצמו. הכול תלוי בליכוד העם וברוח שנושבת בו.
צריך להודות לבעלי המוגבלות בחברה, בזכותם החברה יכולה להתאגד ולהתלכד יותר, תחילה סביבם, ובהמשך מתוך השקעה מתמדת בזולת להפוך לחברה רגישה, טובה, עגולה ומתחשבת בהתאם לחוקי הטבע.
שנה טובה!
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
ישיבת כתבים- "על הזהות החדשה מאז הקורונה"
