בעיניי אין שום חידוש בידיעה שמספר הנדבקים היומי זינק בחמישים אחוז. גם לא מפתיעה אותי האמירה שישראל עוד תשבור שיאים בתחלואה העולמית. כבר לפני חצי שנה, מאז שמענו על אדם ששתה מרק עטלפים בסין ונדבק בנגיף חדש, אמרתי וכתבתי שהרע עוד לפנינו.
תניחו את הקלישאות של נבואות זעם בצד. אני מביט על המצב המידרדר והלב נכמר. אני כותב מתוך כאב עצום אל לב כל אחד ואחת. אני מוסר את הידיעות שהשגתי מתוך שנים ארוכות של לימוד חכמת הקבלה, החכמה העתיקה של העם שלנו. אני מוסר את הידיעות שרכשתי מדבקות במורי הרב"ש ובאביו בעל הסולם, ולא פסיק יותר.
שניהם דיברו על החוקיות בטבע. נגיד מה שנגיד, נחשוב מה שנחשוב, אבל ההיסטוריה חוזרת ובגדול. האנושות מתקרבת בצעדי ענק לפי תהום, היהודים מובילים בראש הטור עם מסכה על העיניים. בעל הסולם ניסה להזהיר כבר לפני מאה שנה, ביקש מיהודי אירופה לברוח לפני שיהיה מאוחר, צווח בגרון ניחר שהזמן אוזל, הסביר שיש לאומה הישראלית תפקיד כלפי העולם ואם היא לא תלך לקראת מימוש תפקידה צפויה לה דרך ייסורים איומה. זה חד, אבל זו האמת.
כמו בעל הסולם, גם הרב קוק חזר וצעק, נזף ודרש. הוא התריע והזהיר כי "בניין העולם, המתמוטט כעת לרגלי הסערות הנוראות של חרב מלאה דם, דורש הוא את בניין האומה הישראלית. בניין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד, וכולו הוא מאוחד עם בניין העולם, המתפורר ומצפה לכוח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל". וכלום. איזו אחדות? איזו עליונות רוחנית? יותר רחוק מזה לא יכולנו ללכת. הקדימו אותו חז"ל, החכמים שבדור, שאמרו בלי להתפשר ש"אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל". העולם, ואנחנו במרכזו, סובלים בגללנו. לא יודע איך להגיד את זה ברור יותר.
יש טבע. כוח עליון. הוא הוליד אותנו ומקיים אותנו. אנחנו נמצאים בו, חלק ממנו, חלק ממערכת אינטגרלית עצומה. אבל חלק חירש ועיוור, אטום ולא ער. המין האנושי, בפרט ישראל, כמו חתול שמשחק ומרקד מול חוט שמזיזים לנגד עיניו, ולא עולה על דעתו להרים את העיניים ולראות מי המפעיל, מי מושך בחוטים. אנחנו נלחמים בחוטי הקורונה, קופצים על ממשלות, מתרעמים על הקבינטים, תוקפים את המיליארדרים וכמובן, רומסים אחד את השני. מפנים אצבע מאשימה כלפי חוץ, ולא כלפי פנים.
כמו אז כן היום. נצטרך לחטוף מכות נמרצות. אבל החשש שלי שגם מזה לא נלמד כלום. העם הזה, עם קשה עורף, יכול ללכת בשורות של שישה מיליון איש לתאי הגזים, וגם ברגע האחרון רק חלק זעום יתעורר לחשוב, לבקש, לשאול, לשאת עיניים למרומים. איבדתי משפחה במלחמת העולם השנייה, אני יודע על מה אני מדבר. רק נדמה לנו שאת הנורא מכול עברנו…
אנחנו אשמים בדבר אחד בלבד: באדישות שלנו להכיר ברע, באפתיות שלא מישירה מבט, אל עצמנו ועל האגואיזם הטבוע בנו – שחייבים להתעלות מעליו, להתחבר, להתלכד, להתגבש, להתאחד לאגודה אחת. מכוח החיבור בינינו, עם ישראל, ננטרל את הכוח השלילי שהאגו מפיץ, נתחסן מפני וירוס הפלגנות שהוא מפזר ומדביק בו את כולם.
כולם אשמים, כולל אותי. אני מרגיש אשם בכך שאני עדיין חושב בפנים, דואג בתוכי, ולא מתפרץ החוצה, לרחובות ישראל, וצועק גם אם איש לא ישמע. צר לי מאוד על המצב. אבל אם נחכה שמשהו יקרה, ישתנה, יתהפך מעצמו, אז ודאי שהעתיד שלנו יהיה לארוז ולעזוב את הארץ הזאת, את האדמה שהסבים שלנו לחמו עליה בזיעת אפם. ואז כמו בימי חורבן הבית בשל שנאת החינם, נתפזר בין כל העמים, נפוץ לארבע כנפות תבל ונהיה שפוטים של הגויים.
עוד שתי פסקאות והטקסט נגמר. מה אז? מה מתבשל במוחנו? האם נברח מאחריות ונמשיך בשגרה? האם נחפש אשמים ולא נסתכל סופסוף על עצמנו? האם נדרוש תיקון? נברר במדויק מה הבעיה? נבקש תשובה מהכוח העליון שבטבע?
גם אם נשקע בסגר בחגים, או אפילו קודם, גם אם העיר שלנו תוגדר אדומה ויחולו עלינו הנחיות מגבילות יותר, גם אם נתעטף במסכה מכף רגל ועד ראש – לא נוכל להגביל את הקורונה. שורשה עמוק יותר, פורץ מבין היחסים המקולקלים שלנו – מהדחייה והסלידה, מהזלזול והשנאה. מהאקלים העכור שמתיר לכל איש לעשות את הישר בעיניו. ומה הישר בעיניו? טובתו עצמו. בלבד.
אני רק יכול לחזור שוב ושוב על אותם המילים והמשפטים שדיברתי לפני חצי שנה, שאנחנו נמצאים במצב גרוע, ויהיה גרוע יותר. אבל, וזה אבל חשוב, אין רע בלי טוב. אם נכיר את הרע במקצת, נזהה את קצהו של ראש הנחש, כבר נוכל להתחיל בריפוי. מהארס נרקח תרופה. על כל פשעים נכסה באהבה. כי זה היסוד שחסר לנו כעם, חיבור ואהבה.
זה היסוד שלימד אותנו אברהם באוהל, זאת התורה שמסר לנו משה בסיני, זאת החכמה שהעביר לנו המלך שלמה, זאת השירה ששר לנו דוד, זה הציור ששרטט לנו האר"י הקדוש, זה היעד שכיוון אותנו בעל הסולם, זה מה שמסר לי מורי הרב"ש, ומקווה שבמשהו הצלחתי להעביר לכם את תחושת הנחיצות, את הפרק שלנו בתוכנית הבריאה.
> נכתב בהשראת דברי הרב ד"ר מיכאל לייטמן בתכניתנו
ישיבת כתבים – "שיא במספר החולים בארץ"
