לפני כחצי שנה נפטר בישראל האדם הראשון מקורונה. אתמול אחרי ששוב שברנו את שיא הנדבקים היומי, נחצה רף אלף המתים. פתאום מתחילים לדבר על כך שמאחורי המספרים היבשים ישנם שמות, הנתונים הקרים הופכים לתמונות אנושיות, ומתחילה לחלחל ההבנה שישראל מאבדת שליטה וצריך איכשהו לבלום את המשבר.
האם אפשר? האם יש דרך לעצור את ההידרדרות המהירה? לא נראה לי. דיברתי והזהרתי על כך כבר לפני כמה חודשים ואמרתי שהמקום שלנו יהיה הראשון בין המדינות מוכות המגפה, שאנחנו נהיה הנפגעים הגדולים של הקורונה. לא רק מתים ונדבקים, גם מובטלים ושבורים.
למה? כי מגיע לנו. למה מגיע לנו? כי בגללנו המגפה מתפשטת בעולם. איך זה? מפני שכל הצרות שבאות לעולם, כך כתוב במקורות ישראל, באות בגללנו. גם הקורונה? כן. על ישראל להביא ריפוי לעולם מכל הצרות, ואם ישראל לא מביאה ריפוי היא עושה את ההפך: מאפשרת למגפות להתלבש על האנושות, נותנת לכוחות הטבע להתפתח לרעה. לכן כמו בכל שנות ההיסטוריה, גם בתקופת הקורונה נוכה חזק, ואחר כך עוד תתגלה שנאה גלויה כלפינו מכל העולם.
תראו עכשיו את התגובה שלנו כשמתגלה כמה המשבר קשה, לא רק שאין בתגובה מוכנות להתחיל להקשיב, לנסות להבין למה זה קורה לנו, מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן, אלא להפך: השאננות מתגברת.
גם על היחס האדיש הזה כתוב במקורות ישראל. "עם קשה עורף". עם מוכה נמרצות וממשיך בשלו. אין לו שום עניין לשמוע על תפקידו, ובטח לא לשנות את דרכו. עקשן מאין כמוהו. זאת תופעת האגו שבנו שסותמת לנו את האוזניים וזורה חול בעיניים.
אין ברירה צריך להגיד שוב ושוב, בסבלנות, בהתמדה, בכל דרך אפשרית, עד שמשהו מזה יחדור, איכשהו ייפתח. עד שסופסוף נפנה אחד לשני, נסתכל בעיניים ונתחיל להסביר זה לזה ולכל העולם – ושהם יסבירו לנו גם – וכל הזמן רק נדון ונדסקס ונברר (כי על מה עוד יש לדבר?) שאם אנחנו רוצים שיהיה טוב בעולם, עם ישראל חייב להשתנות לטובה. ואתם יודעים מה זה "לטובה"? זה לטובת האחר, זה לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", להתחבר בינינו.
אבל בינתיים אנחנו הישראלים אומרים, "לא צריך, אנחנו עושים כל מיני דברים אחרים". כמו מה? "אנחנו לוקחים אספירין". בסדר, ניקח, ונהיה יותר חולים. כי התרופה היא חיבור בין בני אדם, שמגיעה מישראל, ומתפשטת לכל העולם, וכולם מסתכלים ולוקחים דוגמה ומממשים גם – ואז מגיע הריפוי.
לא יעזרו כדורים צהובים וכתומים, אפילו הגלולה האדומה של הסגר לא תועיל להוריד בתחלואה. לעולם לא. אולי תהיה איזו תקופת רגיעה, אבל אחריה נחווה התפרצות גדולה. ושוב למה? כי לא לוקחים את התרופה הנכונה. ואין טעם לחפש ריפוי אחר, גם אם זה לא נוח, זה הדבר היחיד שעוזר, היחסים הם הרפואה.
אם תשאלו לאן זה מתפתח ולאיפה זה לוקח? אחת מהשתיים: או שהולכים לחיבור בינינו ואז הקורונה עוזבת והכול נפתח. או שממשיכים כרגיל והמכות יתגברו. רע מאוד או טוב מאוד – אבל לא באמצע.
