למה אני רואה את "שנת הקורונה" כשינוי לטובה?

השנה, אני מקווה, מתפלל, מבקש מהבורא, שייתן לנו יותר הרגשה והבנה מה הוא עושה בנו בצורה פנימית – אילו שינויים הטבע מעביר את האנושות – ולא שיעביר את העולם ממכה למכה, ממכה למכה, כך שנקום כל בוקר ולא נרגיש שנעשה קל יותר אלא להיפך.
כי מיום ליום אני רואה עד כמה אנשים נמצאים בהכבדה גדולה. כל אדם בעולם: בין אם יהודי בארץ ישראל, מקסיקני או מרוקאי, סיני או איראני, מיום ליום כולם קמים בבוקר לעולם גרוע יותר, מפחיד ומאיים יותר. אדם לא יודע מה יהיה עם הילדים שלו – לשלוח אותם לבית הספר או לא? אם לא, איך להתארגן עם המשרה, אוכל לצאת לעבודה או לא? אגמור את החודש או לא? מתי זה ייגמר? לא יודע אם נשאר משהו מהכסף בקופת המדינה או שנגמר, תרופות עוד מעט יתרוקנו מהמדפים, ומה יהיה? ואנחנו הרי לא קשורים היום לקרקע כמו לפני נניח מאתיים או שלוש מאות שנה, אז איך, ממה נחיה, מה נעשה?
אני שומע אנשים שאומרים, אולי נתחיל לגדל ירקות בדירה? אולי כמה תרנגולות בחצר? אנחנו לא יודעים איך להכין את עצמנו לעתיד שאינו ברור. כלום. ואף אחד לא ממש יודע איך לעבוד את האדמה. אנחנו יודעים רק לקבל כסף ולקנות בסופר מה שאנחנו צריכים. אז מיום ליום המצב יותר סוגר. יותר מזה, חלק מתושבי הערים עוברים לפרברים, וחלקם אפילו לכפרים, וזה דווקא החלק העשיר באוכלוסייה, כך שהערים נשארות עם אנשים חסרי כול. אז מה יהיה עתיד הערים עם כל המגפות האלו? ומי יהיו האנשים שיתחילו לשלוט בהן? אני לא יודע.
אומנם אני סגור בחדר העבודה שלי וכמעט לא יוצא ממנו, אבל אני נכלל עם כל האנשים, עם כל המצוקות והמועקות, עם הבלבול וחוסר הוודאות. אני לא יכול להרשות לעצמי להרגיש אחרת את העולם, לא להיות קשור אליו בלב. כי דווקא דרך האנשים הפשוטים שמרגישים את קשיי המציאות בכל עוצמתם, דווקא דרכם ומתוכם הטבע מצפה שתבוא הצעקה לשינוי, לתיקון. כמו שכתוב: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".
אז אנחנו נמצאים באמת לפני שנה מאוד לא נעימה, קשה, מאיימת, שמצד אחד מביאה איזו תקווה לשינוי, אבל מצד שני אני לא רוצה שאנשים יסבלו פיזית, אני רוצה שהם יסבלו נפשית. כלומר לא יסבלו מחסור גופני, אלא שיהיה חסר להם משהו פנימי. סבל טוב, איכותי, כזה שיביא אותם לשאול את עצמם: "מה חסר לי כדי להיות אדם?".
זאת אומרת, הייתי רוצה שיהיה לכל אחד על השולחן הכול, שלא יחסר לאף אחד מה לאכול, כי הגוף, הוא לא זה שצריך לסבול. האדם שבנו צריך לסבול – כדי שיתחיל לשאול על מהות החיים ומטרתם, ומה זה נקרא להיות אדם. כי האדם, שהוא החלק הפנימי שבנו, הורס הכול. מביא את העולם למצב שגם בלי המגפה הזאת אנחנו כבר על הסף, קרובים לגעת בסוף. תראו מה קורה עם האקולוגיה, זה משהו נורא, ואנחנו לא יכולים לעצור את עצמנו – גם לא כאשר כבר רואים ומבינים שזה המצב.
אז מכל כיוון צריכים להכיר שיש גורם אחד שהורס את החיים: יצר הרע שלנו, ואותו עלינו לרסן, לתפוס, לקשור ולתקן בכוח. וגם צריך לדעת שלא בכוחנו הדבר נעשה, כי אין לנו כוח ואין בנו מעשים, האגו שולט בנו. אלא הכול נעשה בכוח התפילה. אומנם אנחנו שקועים ביצר הרע, אבל בכל זאת יש בנו איזו נקודת יציאה אל הכוח העליון – דרך צעקה, בקשה. שאז הוא ישמע וישנה.
אלא שלבד אי-אפשר לבקש, כי לבקשה בודדת אין מספיק כוח. אבל אם נחבר את הבקשות שלנו יחד, "איש את רעהו יעזורו", אז סך כל הבקשות שלנו יכולות להפעיל את הכוח הטוב שבטבע, שיתחיל לפעול עלינו בעולם, ואז נגיע לפתח השנה החדשה, שנה של שינוי לטובה. אני בציפייה גדולה לשינוי ומצוי ובמתח גדול, לשינוי כזה אני מקווה שנגיע, והוא יהיה לנו כראש השנה, כראשית השינוי.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא