נשיקות מבעד למסכות

המחלוקת סביב היחס למגפת הקורונה נמשכת מאז הגל הראשון: השבוע בדיון בוועדת הקורונה בכנסת הביעו 120 חוקרים ומומחים, רופאים ומדענים, התנגדות להטלת סגר.

לטענתם "אנחנו לא בקטסטרופה, מספר הנדבקים אינו המדד הנכון, אין נתונים כמה נפטרו מהמחלה עצמה – אלא רק ממחלות הרקע. הסגר פוגע ויפגע בבריאות הציבור, וגם לא ראינו שהוא עזר במדינות אחרות. בעצם הקורונה היא מחלה חדשה שפוגעת במתי מעט, בחלשים – ואינה מהווה 'איום על האנושות'".

עם סגר בלי סגר, כן חיסון לא חיסון, יש קורונה אין קורונה – אני כבר מזמן הפסקתי לעקוב אחרי דעת המומחים והפוליטיקאים, אחרי מה שהתקשורת מזינה את הציבור ללא הרף. רוב המידע נגוע ומוטה, אינטרסנטי וכלכלי, הון-שלטון-עיתון. לכן מרגע שהרגשתי שאני לא מקבל מהם עדכון של ממש, הפסקתי לנסות להבין מה הם אומרים שם בסרטונים ובמסכי הטלוויזיה, וחזרתי לדבוק בעמדתי.

ומה עמדתי? לא השתנתה מאז פרוץ המגפה: הקורונה מסמלת עידן חדש באנושות. היא לא תעזוב אותנו, לא תרפה לרגע, לא תוביל חזרה לשגרה, אלא תחייב אותנו להתרגל למציאות חדשה. למה? כי הקורונה נובעת מסיבה אחרת, עמוקה יותר.

לפי חכמת הקבלה, אנחנו נמצאים במערכת טבע עגולה ומקושרת הפועלת על פי תוכנית בת אלפי שנים. כל מטרתה לפתח את החברה האנושית להרגשה משותפת, לאחדות. לגרום לנו, החלק העצמאי שבטבע, להתברג במערכת ההרמונית. להביא את האנושות כולה להתמזגות מלאה. שכולנו כאחד נתחבר. אלא שהטבע האנושי שלנו, האגו, מונע חיים משותפים, דוחה כל התחשבות ויחסים של ערבות הדדית. לכן מרגע שהמין האנושי אינו בהלימה עם חוקי הטבע, נוצר פער, חוסר איזון שמתבטא במשברים שונים – החל ממשבר אקלים וכלה במשבר חברתי. הקורונה היא הצעקה האחרונה.

כל העיסוק המוגבר והמתמיד בדרכים שונות למגר את המגפה, כמעט בטל ומדומה לנוכח הסיבה השורשית והעמוקה. איך לומר זאת, הקורונה באה ליישר אותנו, לסדר אותנו, לארגן אותנו מחדש, ללמד אותנו מי אנחנו ואיפה אנחנו חיים, לחנך אותנו להתקשר מחדש בינינו ובין הטבע הסובב. אל תסתכלו עליה רק כווירוס, אלא כגורם מעורר מצד הטבע שבא לאחות את הקרעים החברתיים, האנושיים, המהותיים. כל עוד נתרחק מקו התיקון הזה, הקורונה תישאר כאן, עזר כנגדנו.

אם נחפור לעומק מתחת לספינים והמאבקים, לחדשות הכזב והנתונים הרשמיים, לא נמצא תשתית של ממש. תתבהר העובדה האחת שמעוגנת חזק בחכמת הקבלה: אם לא נשפר את היחסים בינינו – את היחסים בינינו ולא דבר אחר – שום דבר לא ישתנה לטובה. החיבור והקשר הטוב בין בני האדם צריך להיות ברור וכתוב באותיות של קידוש לבנה, בצבע אדום בוהק על רקע שחור. לא חשוב איך, העיקר שיהיה בולט, ישיר וחד כתער, אחרת שום דבר לא ייפסק. ולא רק שלא ייפסק, אלא גם הקורונה, קוביד-19, ישתדרג לקוביד-20 ואפילו קוביד-21. לטבע יש ארסנל של וירוסים.

אני מבין שחלק גדול מהציבור מתנהל לפי החשיבה הזאת, מושפע ממנה, מאמין בה, תומך ברעיון, ונוצרת מחלוקת של ממש עם מי הצדק, אבל גם זה לא חשוב לי. אני יושב בסגר, נשמר מפני הקורונה, שומר על כל ההנחיות ומציית לכל מה שהרופאים אומרים. לא רק כי גילי מחייב זאת, לא רק כי אני חש אחריות גדולה כלפי תלמידיי וכלפי מפעל ההפצה העולמי שפועל סביב השעון, אלא כי כך כתוב בתורה: "ורפוא ירפא" (שמות כא, יט) מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא. לא שמעתי דין אחר, וגם המשרד הראשי ממליץ כך ולא שינה את עמדתו. ייתכן וצודקים אלה שטוענים שהקורונה היא לא מגפה היסטרית כמו שחשבנו והכול דיבורים בעלמא, אבל אני לא מפקפק, אלא מתנהג בפשטות על פי הכללים.

עכשיו נקשה. אם כולם בלי יוצא מן הכלל היו מצייתים להנחיות, עושים הכול בדיוק כמו שמנחים הרופאים, האם זה היה שובר את שרשרת ההידבקויות? לא ולא, בוודאי שלא. שום שיפור לא היינו רואים בכך, כי שוב, טוב יכול להתקיים רק במצב אחד: שבני האדם יתקרבו נפשית זה לזה, שיתקנו את האגו שלהם שמנתק את עצמו ממערכת הטבע האינטגרלי. מאמץ קטן להיות טובים זה לזה, ידידותיים, יפים, חביבים, היה מקל עלינו מיד. היה גורם לקורונה להתרחק מאיתנו במקצת. נתעלה יותר מעל האגו, נרגיש שהווירוס הולך ונוטש.

נכון, המסר הזה קשה לפיצוח, אבל זו האמת על פי הקבלה. הקשר בין היחסים בינינו למיגור המגפה הוא קשר סבוך וקשה להבנה, אבל יש בתוכנו יסוד שיכול לקבל את העובדה שיחס טוב יכול לרפא. כמו ילד שחוטף מכה ובוכה, ואימא רצה אליו ועוטפת אותו ברחמים, מחבקת אותו חזק, ושואלת "איפה קיבלת מכה?" ומיד מנשקת במקום שהילד מצביע עליו – כך גם בינינו, נוסיף קצת בכוח האהבה, ונהפוך את המכה לרפואה. עדיין יהיה כואב, עדיין ידמם, אבל היחס החם, ישכיחו את הכאב, יסיתו את המחשבה לרובד אחר, גבוה יותר, רוחני יותר.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא