קורונה בדבש: תחל שנה ומגבלותיה

ערב ראש השנה ואנחנו בכלל כמו לפני חג הפסח, חוטפים מכות מצרים אחת אחרי השנייה. ישראל מוכת הקורונה שוברת שיא במספר המאושפזים והחולים קשה, ונמצאת לפני סגר שני. הדגל כחול-לבן נצבע אדום, הסכינים מושחזים לקראת קרבות חדשים. כל צד מושך לכיוון הנוח לו, לטובת המגזר שלו, כאילו אנחנו לא חיים על אדמה אחת, כאילו אנחנו לא עם אחד.
וזה נכון. אנחנו כבר לא עם אחד. לא אותו עם שלמד לראשונה להתאחד כשגדל על ברכי אברהם במסופוטמיה, לא אותו עם שהתלכד כאיש אחד בלב אחד סביב הר סיני, לא אותו עם ששלח קרניים של אחדות לכל אומות העולם כשעמד בית המקדש בתפארתו, לא אותו עם ששמר על ערבות הדדית באלפיים שנות הגלות הקשות.
אנחנו אוסף של שבטים, קובץ של מגזרים, אסופה של פלגים. אפילו כשחרב חדה מונחת על צוואר כולנו אנחנו עדיין ממשיכים לזלזל בהנחיות. מצפצפים על הכול. "אני אפתח את העסק שלי ויהי מה", "אני אתפלל איפה ומתי שרק ארצה", "אני לא אלך עם מסכה, כי אין בכלל קורונה…".
אנחנו אלופי העולם בהפצת הקורונה – וירוס שמסמל ריחוק ופלגנות, מייצג דיסטנס ובידוד. ברחנו כמו מבית סוהר מהסגר הראשון, עדיין לא הצלחנו לברר איפה טעינו בדרך, וכבר נתפסנו על חם וגוררים אותנו חזרה אל בין ארבעת הקירות. כי כשבורחים, כשלא רוצים להבין, כשלא מסיקים מסקנות ולא מפיקים לקחים – אז באות המכות. מכות מצרים.
"מצרים", לפי חכמת הקבלה, היא שם קוד למרחב האגואיסטי. היא מסמלת הרגשה של חנק, של חיים בתוך "מיץ רע", כשהמולך בה הוא פרעה ­– מלך מצרים – האגו הישראלי אשר רודה בנו מצאת החמה ועד צאת הנשמה. וכל עוד נפשנו בנו, עלינו לברוח ממצרים, לברוח נפשית, לצאת מהטבע הצר שלנו, מיצר הרע, להתעלות מעל האגו ­– המנגנון המשעבד אותנו ­– ולצאת מ"מצרים".
פרעה לא ייתן לנו לצאת כל כך מהר. הוא הכוח המיוחד ששולט בטבע שלנו, הכוח שגורם לנו להתייחס לאחרים באופן אגואיסטי. בכל אחד מאיתנו רובץ פרעה כזה, וכשהוא מזהה שמישהו סביבנו מוצלח יותר מאיתנו, הוא מעורר בנו אי-שביעות רצון ממה שיש לנו וגורם לנו לראות את הזולת בעין צרה.
לכן אפילו אם נרצה לשנות את היחס שלנו לזולת, אנחנו לא מסוגלים. זה הטבע שלנו, ואנחנו מרגישים אותו בשטח יום יום, בפרט בימים אלה. אז בסגר הראשון חשבנו שנחזור לפתיחה כללית של המשק והכול ישוב על מקומו. רגע אחד חייכו הנתונים לבואנו, ורקדנו ברחובות, בילינו בחתונות, מחינו בהפגנות המוניות. וכששוב עלה מפלס ההדבקות, הסגר השני הפך נחוץ כמו תרופה. וגם לזה אנחנו מסרבים ולא מסכימים, וזה סימן טוב, פרעה הכביד את ליבו. האגו מתקשח, כדי שהעם ידרוש חופש, יתבע שחרור. ממנו, לא מהסגר.
כמו מגפת הקורונה עצמה, גם הסגר הפיזי נחלץ לעזרתנו. הסגר הקשיח והריחוק הפיזי המחויב מצביעים לנו על שורש הבעיה הפנימית שעלינו לעבוד עליה: הדחייה ההדדית הסמויה והגלויה שמייצר האגו. והתיקון הוא להיפך: רק ביחס יפה זה לזה.
אנחנו צריכים ללמוד ללמד את הלב שלנו להתחשב בזולת, להיות כנים: אנחנו לא עם, אנחנו זרים זה לזה. זרים! ומעל הזרות והניכור, מעל הפירוד והאדישות, אנחנו מוכרחים להתעקש לבנות קשרים הדוקים, להתייאש מהאגו הארור הזה, לראות בו את שורש המגפה, להתלכד מחדש לעם אחד, לזעוק יחד, להעלות שוועה, בקשה לעזרה, תפילה להיות עם אחד מלוכד. כי רק אם נשכנע את עצמנו להתחבר ולהתייחס יפה זה לזה, אפילו באופן מלאכותי, נעורר כוח טוב מהטבע, כוח חיובי, כוח עליון שיקשור אותנו יחד.
ראש השנה, פסח, או פורים, העיקר שנעמוד על הנקודה, שרק שינוי היחסים בינינו ימתיק את המרור של החיים כיחידים וכחברה. שנה טובה!

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא