הגיע הזמן להיפרד מהדובי

בשורה התחתונה: אדם צריך להחליף את הטבע שלו. כמה שורות קודם: הוא צריך למצוא אמצעי שיעזור לו להשתנות. ובאמצע, בתווך בין מצב אחד למשנהו, יש בני אדם, אזרחים מודאגים.

אחד דואג על הצימרים שלו שנותרו ריקים רוב הזמן, שנייה מודאגת מהבדידות בבית אבות יותר מהקורונה. את נכדיה בכלל מטרידה המסעדה שפתחו ימים לפני פרוץ המגפה ועתידה להיסגר. אחרת אינה יודעת כיצד תחזיק משרה עם שלושה ילדים בבית, ולאחר סגרו ("זמנית") את התיאטרון ששיחק בו. כל אחד והדאגה שלו, כל אחד מחשב איך לשרוד ולהינצל.

משועי עולם עד האזרחים הכי פשוטים, טבע האדם נוטה לדאוג לעצמו, ועוד יותר מזה, שיהיה על חשבון הזולת. אלא שמצורת הקיום של הדאגה המתמדת על עצמו האדם סובל ברוב רגעי חייו, סובל בעד כלום. שינוי הטבע, היחס, הכוונה, תפיסת העולם – מדאגה לטובת עצמו לדאגה לטובת הזולת – יעשה לאדם רק טוב. הוא ייפתח, הוא ינשום, הוא יתחיל לחיות חיים מלאים, בהירים. אבל צודקים, יש כאן מחסום רציני מאוד, קושי גדול.

בקושי הזה האדם דומה לתינוק. אתה אומר לו, "קח, קח חמוד, תראה איזה צעצוע גדול ומשוכלל הבאתי לך, רק תביא את הדובי הישן שלך כדי שהידיים שלך יהיו פנויות לקבל אותו". והוא לא יכול. לא מסוגל, כאילו זה לא תלוי בו בכלל, מין מנגנון שנועל אותו על הדובי המרופט.

ובכל זאת, למרות הקושי, זה מה שאנחנו צריכים: להיפרד מהדובי שלנו. "אבל הוא שלי!", אומר קול עקשן בראש ולא יכול לוותר על הדובי המתפורר והמסריח. אז צריכים קצת לבלבל את היצר הזה, את האגו הצר, לספר לו סיפורים כדי שישכח, ואז בהיסח הדעת ניקח לו מהר את הדובי, נזרוק אותו לפח ונרוץ אל חנות הצעצועים – החנות של החיים.

מה יש בחנות? הכול. כל מה שאין בדובי ועוד הרבה-הרבה יותר. יש בה שמחה וסביבה אוהבת, יש בה הרגשת ביטחון, יש בה תחושת קשר ושייכות, יש בה ודאות, יש בה תכלית ומשמעות. הכול מהכול בזיל הזול. תמורת מה? תמורת דובי שאין בו שום ממש, רק דמיון, הרגל רע ישן-נושן.

נכון, גם בלי לדאוג לאחרים אנחנו נחיה, אין כל שאלה, אבל ביציאה לזולת נרוויח הרבה יותר. נרוויח חיים נצחיים, הכרת מציאות עליונה. נקבל הנאה המבוססת על טוב לכולם, טוב לעולם, הנאה מכל העולמות כולם.

זה רף פסיכולוגי די גבוה, אבל במאמץ ובתרגול אפשר לקפוץ מעליו: להתחיל לבנות מערכות קשר אחרות בינינו, עם הסברים על רצונות ודובים, על טבע ויצרים, לעשות תרגילי מחשבה לטובת הזולת, להמחיש לעצמנו כמה זה טוב וכדאי.

וזה באמת טוב וכדאי, רק שהאגו מסתיר את התענוג, יש לו שיטות ערמומיות של הפחדה: "אם תוותרו על הדובי שלי לא תוכלו לקיים את המשפחה, לא יהיה לכם מה לתת לילדים לאכול". וזה לא נכון. להיפך. אל תתפתו אחרי האגו, אל תנעלו על הדובי שלכם! יחד אנחנו חזקים, יחד תהיה אפשרות להאכיל את כולם, לפרנס את כולם בכבוד, לפוגג את תחושת הבדידות ולהטעין את האווירה בביטחון ובשמחה, בקלות ובערבות.

בשורה התחתונה: אדם צריך להחליף את הטבע שלו.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא