"מיכאל לייטמן יקר, שמי סטניסלב ואני חי ברוסיה. אני מאזין קבוע לשיחות שלך ולא מפסיד אף אחת. הכול הודות לאשתי האהובה שיחד חיינו כנפש אחת עשרים ושמונה שנים. לא נולדו לנו ילדים אבל אימצנו בן. גידלנו אותו באהבה גדולה במיוחד אשתי, היא אהבה אותו מכל הלב.
כשהתחילה מגפת הקורונה, אשתי ואני מאוד נשמרנו. עבדנו מהבית, שמענו את השיחות שלך, הסכמנו איתך בכל מילה. אבל הבן שלנו התייחס לווירוס כמו אתגר, או הזמנה, והיה יוצא החוצה מלגלג על החששות שלנו ולא עטה מסכה. לא הצלחנו להסביר לו דבר מהמסרים שלך, הוא פשוט לא הקשיב. התוצאה הייתה שהוא הדביק אותנו. אני התמודדתי עם המחלה בקלות, אשתי לא. היא נפטרה לפני חודשיים.
מאז אני לא יכול להסתכל על הבן שלי. אני שונא אותו. אני מבין שאי-אפשר להחזיר לחיים את אשתי ואני לא רוצה לחיות עם השנאה הזאת לבן שלי. יותר מזה, הוא מרגיש אשם, אני מודע לכך, אבל לא יכול לעשות עם זה כלום. אני מסתכל בו, מסיט את העיניים ובקושי מתאפק לא לצעוק עליו. אין שום אהבה בתוכי, שום אהבה! מיכאל יקר, איך להחזיר את האהבה, מה לעשות, איך לסלוח לבן שלי? אני לא יודע מה לעשות. עזור לי".
אני מפרסם בגלוי את המכתב מכמיר הלב שקיבלתי מסיבה אחת: אולי כנותו של סטניסלב תעזור למישהו להבין את עומק החיים ואת דרכי הטבע, ואולי הזדהות עם הכאב דווקא תעזור לתשובה לחלחל פנימה אל הלב: אף אחד לא אשם. אין אשמים. את מה שהטבע עשה עושה ויעשה צריך לקבל, פשוט כי הכול בא ממנו והכול חוזר אליו. והבן שלך, סטניסלב, לא אשם פה בשום דבר. זה מה שאתה צריך להגיד לעצמך, כך אתה צריך לחשוב ולקבל את הדברים.
קשה לשמוע את זה – שצריך לשייך הכול לכוח עליון ולא לאדם שעומד מולך – במיוחד לאדם במצב כל כך מורכב. אבל אין מה לעשות, חייבים לשמוע, מפני שזה מציל אדם משנאה, ושנאה היא הדבר הכי גרוע שיכול להיות.
ודאי, משתולל גיהינום בתוכך. בגלל שנעלת את עצמך ברמה אנושית, על אשתך והבן, וזרקת את המפתח. אבל צריך להבין, הכול מגיע מרמה גבוהה יותר, ממחשבה עליונה, ולכן הבן לחלוטין לא אשם. בכלל, אנחנו לא אשמים בשום דבר, פרט לאחד: שאנחנו לא רוצים לנתח ולהבין את הגורל. לא מוכנים להכיר בטעויות שלנו. זה הכול. צריך ללמוד מהטעויות. מה שהטבע מגלה בפניך – תלמד מכך.
מה הטעות כאן? הטעות היא שהכרזת "זהו!", סגרת, ננעלת. לא כך צריך להיות. מה שהיה, היה ונגמר, אי-אפשר להמשיך ככה, זה לא נכון. זה יחס ששורף את האדם עצמו ואת כל מי שסביבו.
גם אני חוויתי מצבים לא פשוטים, כאלה ששנאתי עד כדי כך שהכול בער בי. אבל רק עד שהבנתי שזאת טעות, שזה לא נכון. כן, צריך להרגיש את השנאה, אבל אחר כך לסדר את הדברים נכון ולייחס אותם למקור, ל"אין עוד מלבדו". שם, בדרגת כוחות הטבע, נמצאים כל הפתרונות. לגמרי כולם. זה נכון לגבי כל המקרים: כלפי אשתך האהובה שנפטרה מהווירוס, כלפי הבן – כלפי כל פעולה ופעולה – ולו האיומה ביותר בעולם שלנו. הכול משתלשל מדרגה עליונה, צריך לעלות לשם במחשבה, בהרגשה, ולראות שהכול הפוך ממה שתיארנו לעצמנו.
אין אכזריות שמגיעה מלמעלה, אלא רק חסדים עליונים. אתה תראה. אומנם אי-אפשר לתאר זאת מיד, אבל אנחנו צריכים להתחיל לשמוע על כך טיפין-טיפין, ולחדד את החושים עד שנחוש שכך הוא ממש. אחרת כל החיים נעסוק בלאכול את עצמנו.
סטניסלב יקר, בוא נשתדל יחד להסתכל כך על הדברים, ניווכח שאין בעולם שנאה אלא רק אהבה. הכול הפוך. ואיך נגיע לזה? זה קצת לא מובן, זה קשה, זה לוקח זמן לסדר ולבנות את עצמך תחת הנהגה חדשה, תחת השגחת הטבע, אבל כך צריך לעשות כדי לא להמשיך לטפח את השנאה. כך ממש מגלים אהבה.
