כמה היית משלם כדי שיחזירו לך את העולם של לפני הקורונה?
המון.
ואם היית שומע שזהו, נגמר, אי אפשר לחזור.
שטויות, תיכף יגיעו כבר לחיסון.
ומה אם הייתי מגלה לך, רק לך, בסוד, שזה בכלל לא קשור לחיסון ואפילו לא לקורונה. זה משהו הרבה יותר גדול.
עוד תיאוריית קונספירציה?
ממש לא. אני מדבר איתך על תהליך אבולוציוני. כוחות הטבע דוחפים את המין האנושי לשלב הבא בהתפתחותו.
איבדתי אותך, סליחה, כנראה הדאגות הכלכליות. יש לך את זה במילים פשוטות?
זוכר שהיינו ילדים, בלונה פארק, ברכבת שדים? התיישבנו יחד בקרון, ו…
בטח זוכר, בפעם הראשונה זה היה פחד אלוהים, השתנתי בתחתונים. תוך חצי דקה הייתי מת לרדת.
אז זהו שגם אנחנו יושבים עכשיו בתוך רכבת. לא של שדים, אבל רכבת. והיא נוסעת. ואי אפשר לרדת. עד הסוף.
לאן היא נוסעת?
למקום הכי טוב שרק אפשר לחלום.
מי הכניס אותנו לרכבת? מתי?
נולדנו בתוכה. זו הרכבת של הטבע, הרכבת של האבולוציה.
עוד פעם חזרת לשיעורי ביולוגיה?
היום אני יותר כלכלן.
מברוק. יש לך איזה טיפ איך לעבור את המשבר הכי טוב? במה להשקיע? על מה לוותר? פיננסים.
אז אתה לא ממש קרוע בכיס, כמו שאני מבין. יש הרבה אנשים שלא יודעים מאיפה לשלם בסופר, ואתה שואל אותי על השקעות. יפה לך.
אחינו, הלוואי שכל אחד היה תורם לנזקקים חצי ממה שאני תורם. ושימותו הקנאים.
תרגיע, אני יודע שאתה אדם טוב. פשוט בתקופה הזו באים לי כל מיני הרהורים.
על מה?
על החיים. על הצורה שפירמטנו את עצמנו מאז שהיינו ילדים.
מה זאת אומרת, השקענו, למדנו, עבדנו קשה, הגענו להישגים. עם כל הצניעות, העסק שלי מרוויח יותר מכל השכנים.
בלי עין הרע. וזה חשוב לך?
מה, הרווחים?
לא, זה שאתה יותר מהשכנים.
ברור. אתה מכיר מישהו שרוצה להיות עם הלוזרים?
לא. אבל מכיר הרבה מאוד אנשים שהסטרס גומר להם את החיים.
ספר לי על זה. אין יום שאני לא חוזר הביתה סיר לחץ.
והאישה, והילדים?
אצלנו בבית לכולם הפתילים קצרים. אין ערב בלי צעקות ועצבים.
והשכנים?
אין מה לעשות, כשהטורים עולים, שומעים. אבל בוא, גם אצלם לא הכול נופת צופים.
צרת רבים.
נחמת טיפשים.
נסחפנו למשחק חרוזים?
אנחנו אוהבים משחקים.
גברים גברים. אבל רגע פסק זמן. רכבת השדים שאמרתי קודם, היא לא גזירה משמיים.
למה אתה מתכוון?
אפשר להפוך אותה לטיול מלא הנאות ותענוגים.
החיים כמשל?
בדיוק אחי, קבל חידה למתקדמים. זוכר את הדובי הלבן שהיה לי במיטה?
בטח, כל כך הרבה שנים הוא ליווה אותך. פעם אפילו העלמתי לך אותו בכוונה, אבל כשראיתי כמה בכית, החזרתי חזרה.
כן, ההורים שלי נגנבו מזה כבר. בסוף הם עשו לי תרגיל גמילה. לקחו אותי לחנות צעצועים ענקית, ואמרו לי כנס, קח לך כל מה שאתה רוצה. מתנה.
לא פלא שעד היום אתה מפונק.
אחרי שמילאתי עגלה שלמה בצעצועים, הם אמרו תשמע, כל זה שלך, אבל בתנאי שתביא לנו את הדובי הלבן לשבוע ימים.
הסכמת?
ההכרעה הייתה קשה, אבל בסוף כן.
ומה?
כמה ימים בקושי אכלתי, בקושי ישנתי, שקעתי לתוך המשחקים החדשים שהיו פשוט מדהימים. השבוע הכי כיף בחיים.
והדובי הלבן?
האמת, הוא היה כל כך בלוי, שכבר לא מצאתי בו עניין.
והנמשל?
עולם התחרות ההרסנית הוא הדובי המיושן.
והרכבת?
היא לוקחת אותנו לעולם משודרג. עולם שבו כולם דואגים לכולם, ואף אחד בחיים לא מרגיש לבד. מפסיד. בצד.
אין כזה דבר!
נכון, לכן אנחנו צריכים לבנות אותו יחד. כמו בפינוי בינוי, במסלול של הריסה ובנייה מאפס.
גדול עליי.
ספר לסבתא.
מה נזכרת בה, עדן מנוחתה.
כמו שהיא חינכה את אימא שלך, שחינכה אותך באהבה ובסבלנות גדולה, כך גם אימא טבע עושה לנו היום תרגילי גדילה.
קוביד 19?
זו רק ההתחלה.
