אחרי שנת קורונה מטלטלת הכתיר המרכז הרפואי "איכילוב" את אנשי השנה שלו. בין הטובים והרבים ד"ר גיא חושן, מנהל רפואי של מחלקות הקורונה, שסיכם את שנת תש"ף במילים הבאות: "אז מה למדתי מהמגפה? שאירוע בסדר גודל כזה שישראל חווה הוא לא רק אירוע רפואי וכלכלי, אלא אירוע חברתי משמעותי מאוד, שאולי יהווה הזדמנות עבורנו לתקן ולעצב מחדש את מערכות היחסים בין חלקי הפאזל".
חותם על כל מילה. זה גם הסיכום שלי. אבל לא רק, יש עוד. אנחנו נכנסים לתקופה חדשה, לעידן כזה שהאנושות מעולם לא חוותה. אנחנו יושבים בתוך רכבת שדוהרת קדימה בלי עצירות, בלי תחנות ביניים. הרכבת מתקדמת אל תכלית הבריאה, אל אחדות גלובלית, אל הרגשה שהמין האנושי כולו אחד. אחד ממש, בלי יוצא מן הכלל – מהשכן ממול, דרך האויב המושבע ועד לרועה הצאן בהרי ההימלאיה.
חלקם מרגישים את הטלטלות שאוחזות בקרון שבו הם יושבים, ועל חלקם ניכר שהם אינם יודעים היכן הם בכלל. כזאת האנושות, יש בה הכול מהכול. אבל דבר אחד משותף לכל הנוסעים: איש אינו יכול לרדת מהרכבת, להאט אותה, לבלום אותה, או אפילו להטות את מסלולה. אפשר לקשט את פנים הקרון, אפשר להזמין תזמורת או לשתות משהו כדי להקל על המצב, אבל אלה דרכים קטנות לייפות את המציאות, להמתיק את התחושה המרה, לשכוח ולהשכיח שאנחנו בדרך לפי תהום.
שלא כמו הנוסע העיוור למציאות סביבו, שלא מבין לאן דוהרים ומתמלא חששות ואי-ודאות, המקובלים שיושבים בקטר, נינוחים ושלווים. הם טרודים בדברים אחרים, אבל לפחות יודעים לאן נוסעים.
גם הם ישבו פעם כאחד האדם בקרון נוסעים, חרדים לגורלם, אבל מרגע ששינו את תפיסת המציאות, וראו במשבר הזדמנות לשינוי, זיהו את הייסורים והכאבים כחבלי לידה לקראת מצב חדש, החיים ברכבת השתנו. רכבת השדים הפכה רכבת הרים. עולים-יורדים, אבל נהנים. מרגע שהם מיקדו את הראייה, למדו לכוון לעבר מטרת הבריאה, להסכים עם תנועת הרכבת, להתאים את עולמם לתכלית המין האנושי, לבניית מערכת יחסים חובקת עולם, הכול השתנה. החיים הקצרים הפכו להרפתקה מענגת.
חכמי הקבלה משתפים ומסכמים שעלינו רק לשדרג את הטבע שלנו. להמיר את היחס האגואיסטי, הנצלני, הכוחני, זה שבא על חשבון הזולת – ליחס מתחשב, מסביר פנים, מכיל, שנובע מתוך דאגה עמוקה לטובת הזולת. זה לא בשמיים, זה כאן בארץ, בינינו. מדובר בשינוי פסיכולוגי קטן, בהכרה שביחסים טובים בינינו אנחנו מטפחים חיים חדשים, שבבניית מערכות קשר מתחשבות, סולידריות, אנחנו מרוויחים בגדול. זוכים בהרגשת ביטחון, בתמיכה, בעידוד מהחברה. מפחיתים את הסבל והמועקה.
קצת הרגשנו כך במהלך הגל הראשון של הקורונה. מחיאות כפיים מהמרפסות, חום אנושי שהציף את הלבבות, הירתמות חברתית וצייתנות לכל הנחייה של משרד הבריאות. וכעת, בגל השני, נשברה הערבות ההדדית, ומהסדקים הרבים בוקעים נחשים ועקרבים, שעסוקים בלהכיש ובלעקוץ את האחר. האגו הישראלי גובר ומשתולל.
לא יעזור לנו כלום, העולם לא חוזר לקדמותו. הרכבת שועטת קדימה ללא עצירות. פסגה גבוהה או תהום פעורה? התרסקות או שלמות? חוויה או סיוט? תלוי בנו, בחיבור בינינו, בשינוי היחסים בינינו לטובה. רק כך נעשה לעצמנו שנה טובה.
