יום הכיפורים תשפ"א יחול ביום ראשון הקרוב, וכידוע הוא אחד הימים הקדושים והפופולריים בעם היהודי – דתי וחילוני כאחד. נכון לכתיבת שורות אלה השנה תותר תפילה פיזית רק במקום שנמצא עד 500 מטרים ממקום המגורים, וגם על זה יש דיונים על גבי דיונים.
מה יהיו ההשלכות של הגבלות ההתקהלויות על אופי התפילה? האם תפילה באמת תלויה בכמה קרובים ודחוסים אנחנו על מטר מרובע? האם לא תיתכן בינינו תפילה כשאנחנו מרוחקים זה מזה, נניח שני קילומטרים? האם דרוש מרחב פיזי משותף כדי להכין את עצמנו לעורר רצון, לפתוח את הלב, ליצור בינינו מקום לגילוי הכוח העליון? האם גם כשחלקנו נהיה ספונים בין ארבעה קירות, בבידוד ובבדידות, לא נוכל להרגיש בינינו כבוד הדדי, כוח של אהבה, חיבור חזק שנרגיש בו כאיש אחד?
המרחק לא שייך לתפילה, הוא לא מהווה שום מכשלה. בכלל אין לגוף האדם שום נגיעה למה שקורה בלב, לרצון האדם, למרחב הווירטואלי, למקום הרוחני שבו מתרחשת תפילה.
עוד בזמן שתוכננו שני בתי המקדש היה חשש מהגשמה, לכן היו שהתנגדו לבניית הבית ואמרו שעליו להיבנות רגשית בלבד. לא באבן אלא ברצון הלב. כי הלב המשותף הוא המקדש, הוא המקום להשכין בו את החיבור הנובע ממצוות הטבע: לאהוב את רעך כמוך. זו הסיבה שבית המקדש השלישי לא ייבנה מחומר, אלא מחיבור הלבבות.
אין בהתכנסות פיזית קירוב לבבות, להפך, היא מבלבלת. אנחנו חושבים שיש בה התקבצות, אבל היא אשליה שמרחיקה מהעיקר. אולי דווקא זמן הקורונה ילמד אותנו תפילה מהי, איך לבקש חיבור הלבבות למעלה מכל מגבלות השכל ומרחקי הרגש שחוצצים בינינו.
גם לא כדאי לבקש שהמגפה תיעלם, אלא להעלות בקשה שנתחבר. כי הקורונה לא מפריעה לתפילה, היא עזר כנגדנו, מסייעת לנו בכך שהיא משקפת את מצבנו האמיתי. מגלה את המרחק האמיתי בינינו. הקורונה מביאה תקווה גדולה לשינוי פני החברה, על ידה ועל ידי עוד מכות וצרות לא נעימות, אולי נגלה סופסוף מה עלינו לבקש. ייחשף הפער בינינו, בין מי שאנחנו היום ובין הייעוד שלנו כעם. אם כך יקרה, המשבר הנוכחי הזה לא יסולא בפז.
אל מכות הטבע כמו הקורונה אפשר להתייחס כדבר נורא, או להבין שאם לא הן, האגו, יצר הרע היה ממשיך לחגוג בינינו ועל חשבוננו, ועושה בנו כרצונו. המכות גורמות לאיפוק ולמתינות זהירה, פותחות חלון להתבגרות ותפילה. הן מקרבות אותנו להבחין שתפילה היא לא קריאת פסוקים, היא תהליך לבבי שיש לו התחלה ואמצע וסיום. היא מתחילה בהכרת הרע, בראייה כוללת שמה שמנהל אותנו היום הוא רצון לקבל כמה שיותר הנאה, ורצוי על חשבון האחר. היא גם מבחינה מהו טוב – כשמרגישים כאחד ועובדים למען מטרה עליונה משותפת. בין השניים הללו מתייצבת התפילה.
נתפלל שביום הכיפורים הזה נפסיק להצדיק את עצמנו. נתפלל שנראה בחוש שחוץ מיצר הרע, שכולנו עשויים ממנו, אין בנו כלום. נתפלל שאור יאיר על כל אותם מקומות חשוכים נסתרים מעינינו, ויראה לנו איפה בדיוק אנחנו נפרדים ומה אנחנו מפסידים. נתפלל לאחות את הקשרים בינינו, להשתחרר מכל המגבלות, נתפלל להיות אחד למרות המרחק.
