כך נוודא שלא יהיה סגר שלישי

הסגר השני הופך מטורף. אפילו ראשי המדינה הודו שהוא לא יועיל הרבה. בהתחלה עוד נראה שהעם היה מוכן לנקוט צעדים קשים ולוחצים אם אלה יקדמו אותנו למגר את הקורונה אחת ולתמיד. אלא שלמרבה הפלא ההפך הוא הנכון. מסע הקורונה נמשך ביתר שאת ואנחנו נכנסים לטירוף שלא מרפא כלום.

בעצם מה למדנו מהסגר הראשון עד עכשיו? שום דבר. כלום. נאדה. המוח הישראלי חד מאוד כשהוא צריך לברר מה כדאי לו בטווח הקצר – צעד או שניים קדימה, לא יותר. בזה העם ממוקד. כל סנקציה שמוטלת עליו מחדדת את חושיו הישראליים, שולפת את חרבות הביקורת בלשונו, ומיד הוא תופס בזריזות איך לעקוף, להסתדר, לקמבן. כאלה אנחנו בשעת מצוקה, מיד יודעים הכי טוב איך להשתחרר מלחצים, איך לברוח מהתחייבות ולצפצף על החוקים.

אנחנו לא מסוגלים ולא רוצים לחשוב בכלל על פתרון הבעיה משורשה. לכיוון הזה השכל היהודי לא עובד. מקסימום מחשבה איך להערים על המערכת כך שתוריד מהעומס הכבד שעל כתפינו. לכן ברור שרבים מתנגדים לסגר ומתמרמרים בטענות ש"הוא לא יעזור", "לא יעבוד", "אולי במקרה הטוב ירדו כמה אחוזים של חולים", "אולי ימותו פחות אנשים, אבל לא יותר מזה". והם צודקים. המסקנה שלהם נכונה ואמיתית. רק חסרה כאן שאלה רחבה וכבדת משקל מצד ראשי המדינה והאזרחים כאחד: למה בכלל הגענו למצב הזה? איך קרה שהווירוס השתלט כך על חיינו? כי אם נדע לענות על השאלה, נעמיק אל שורשה, אז גם נבין איך להיפטר מהווירוס, אחת ולתמיד.

כלל לא מפתיע אותי שהשאלה נעדרת מהדיון הציבורי. ככה תמיד היה נהוג אצלנו בעם היהודי. צומחת בעיה, לומדים להסתדר איתה, להתמקח, להתווכח וכאילו לנצח. עד המכה הבאה. ההיסטוריה מלאה אירועים קשים שעם ישראל נקלע אליהם, מכות כאלה שדרדרו אותו כמעט עד סף הכחדה, וגם אז, ברגעים הקשים הללו, חשב העם רק על הצעד הבא, הקרוב, המיידי. הרהר איך לשרוד, איך לעבור את הגל ולחזור לשלו. אבל לעצור רגע בצד ולחשוב על הסיבה? לא. אף פעם לא.

מה קורה איתנו, עם ישראל? למה הקורונה מכה בנו ככה? המצב מחריף משעה לשעה, הרופאים זועקים בגרון ניחר, ואנחנו מסרבים לעצור רגע ולחשוב. מקדישים את בדל המחשבה לטובת העונג הבא. "אולי משתלם לאגור מזון בבית?", "האם לגדל עגבניות שרי בעציץ?". אז כן, בקצב הזה כנראה שכן, נצטרך לעשות זאת. המצב הכלכלי יהיה קשה, לכו תדעו מה יביא החורף. אבל אם לשם שינוי היינו מצליחים במסגרת ארצנו הקטנטונת ליישר את השכל כדי שיחשוב שני צעדים קדימה, או מספר צעדים לעומק, לסיבה, לשורש הבעיה, היינו מבינים, מתוך ניסיון של אלפי שנים שלנו כעם, שיש כאן חוק טבע, דפוס חוזר, חוקיות בל תעבור.

כמו שמדענים מגלים את חוקי הטבע בעזרת תצפית ותיעוד מתמיד שנה אחר שנה, כך עלינו לחקור בדקדקנות רבה את החוקיות של החברה שלנו, של העם שלנו: כשאנחנו נפרדים – באות עלינו צרות גדולות, מתנפלים עלינו מכל הכיוונים, קמים עלינו לכלותינו. המדע של החיים מלמד שכרגע אין ציבור. אין גוף שאפשר לקרוא לו ציבור, או עם, או מדינה. יש חלקים, איברים פזורים; מקבץ גלויות משתנה בלי אופי ויציבות פנימית.

לעומת זאת, כשאנחנו מאוחדים – אנחנו לא צריכים לגדל עגבניות בעציץ, ובכלל לא לדאוג לרגעים הקרובים. כי כשאנחנו מחוברים בלב אחד, או שואפים לקראת אחדות בינינו, אנחנו מעוררים רוח חיים, כוח חיובי, רוחני. ככה זה בטבע, המערכת אינטגרלית, מקושרת בכל חלקיה, וכשאנחנו ברמה אנושית, חברתית, פועלים לכיוון אותה מגמה מתלכדת של הטבע, אנחנו נטענים כוחות חדשים.

הסגר הראשון יכול היה להוות הזדמנות לחשוב על עתיד האומה, להבין שאנחנו שייכים אחד לשני, תלויים זה בזה וצריכים להתקרב. אבל החשבון לא נעשה ולכן הקורונה, עם כל המשבר שנלווה אליה, לא מילאה את מטרתה. המצב יחמיר אחרי הסגר השני, ולא עלינו, יהיה גם סגר שלישי ורביעי. עד שנתחיל להתרפא את החברה, עד שייפול האסימון שהחיסון נמצא בחוסן של גוף האומה, בעמידות מערכת היחסים בינינו. אין תרופה אחרת.

לכן מבוקר ועד לילה, בכל הרשתות החברתיות, בכל זירה שבה אנחנו יכולים להשפיע על עצמנו, עלינו לשדר את המסר שקורא לאהבת ישראל, לאיחוד הלבבות. להבהיר לעצמנו שבלי חיבור וערבות הדדית אין לנו עתיד ואומה בריאה, אלא רק קיבוץ גלויות, אוסף אנשים בלי קשר, שיחטפו מכה אחר מכה, סגר אחר סגר, מגפה אחר מגפה, עד שישמעו בקול הטבע.