למה לו מותר ולי אסור? למה הפגנות כן ותפילות לא? למה בבני ברק בודקים כל ילד אם עטה מסכה, אבל בתל אביב לא אוכפים את הכללים בברים? איך טייק-אווי ממסעדות לא ושווקים פתוחים כן? למה אסור לרחוץ בים הפתוח, אבל מותר לטבול במקוואות?
את הסגר השני שזה עתה נכנסו אליו, ליווינו בקולות הולכים וגוברים ובטענות מרובות. לא די בזה? לא. במקום שנות טובות הדבקנו תוויות מאשימות על כל מגזר שהוא לא אנחנו.
והאם זה נכון? האם יש מגזר אחד שאחראי להפצת הנגיף? ברור שלא. האויב החמקמק אינו מעשה ידי אדם ובהפצת הנגיף לא יכול להיות שמגזר מסוים אשם. אם כל אחד יניח בצד את תחושות הזעם, האכזבה והתסכול, הוא יראה תמונה אחרת, כוללת יותר, מפוכחת יותר.
ההאשמות, האיבה, הדחייה, השיח המפלג הן דבר טבעי. זה קורה בכל מדינה ומדינה, בין המפלגות, בין החוגים השונים. אלא שאצלנו בישראל זה הרבה יותר גרוע. העם שלנו לא נוסד אלא על בסיס הסכמה לאהוב את רעך כמוך, לכן מראש אסור שיקרה דבר כזה. אסור שתהיה חלוקה לסקטורים, לקבוצות, לחוגים, ובטח לא כשהאחד בא על חשבון האחר.
לכן ערב ראש השנה החדשה עלינו לאחוז חזק-חזק בליבנו, ולא לאפשר לו במחשבה אחת קטנה, בפליטת פה זעירה, באיזשהו רצון ולו הקטן ביותר לצאת נגד השני. זה קודם כול. זה מכונה בחכמת הקבלה "צמצום". הוא השלב הראשון, העזרה הראשונה, הבלימה המיידית של התפשטות הנגיף. ואחר כך, בשלב הבא, נצפה את האגו בשכבת דבש, ונפתח בין הלבבות יחס של אהבה, בריאה ושלמה. כך בדיוק סיכמנו לראשונה כשהתקבצנו לעם.
