חיים מהפגנה להפגנה

ערב כניסת סגר תשרי המהודק. בחסות הוויכוחים על הפגנות כן או לא, ובצל הדילמות אם הסגר מוצדק או לא, מתחלק העם בדעותיו, וכמוהו מתפצלת המנהיגות.

אני זוכר איך הבת הקטנה שלי הייתה משכימה בבוקר, ניגשת לאשתי ואומרת "אני מרגישה לא טוב. אני לא הולכת לבית הספר". אשתי הייתה עונה בפסקנות, "את הולכת לבית הספר, מה שלא יקרה!". אז הילדה הייתה ניגשת אליי בדרכה והייתי אומר לה, "כן מתוקה, אל תלכי לבית הספר, תישארי בבית". עם הבשורה הזו היא הייתה חוזרת לאימא וככה ארגנה לעצמה יום כיף בבית.

הפגנות ומחאות במדינת ישראל פועלות על אותו עיקרון, רק שכאן המשחק מלוכלך יותר, כי הילדים פחות תמימים וההורים לא ממש רוצים בטובת הילדים. הפגנות לא הופכות אומה ליותר דמוקרטית, מתקדמת ומפותחת. הרבה תמרונים ותכסיסים מעורבים בהן, וגם אם נראה שכן יש כאן יושר, אחרי הכול למפגינים כמעט ואין תועלת של ממש. מי כן מרוויח? אולי מי שמשקיע כמה מיליונים כדי לחמם את הקהל, מושך בחוטים ומפעיל את ההפגנות.

אם היינו חברה יפה ומתוקנת, מבינה ומתחשבת, אני לא חושב שהיו מתעוררות בה הפגנות. האזרחים היו מבינים איש את רעהו, והיו מוצאים כלים נכונים ונבונים יותר כדי לשוחח, להביע דעות ולהגיע לעמק השווה.

אבל נכון לעכשיו, בחברה שטעונה באגואיזם, אני יכול להבין מפגינים שונים המוחים נגד הנחיות הסגר ההדוק. הרופאים, השרים, המומחים – כולם קופצים מדעה לדעה, והציבור שומע, קולט הכול כמו ילד חכם, רואה איך הם עוברים מהחלטה להחלטה, ומקיש מכך שהם בעצמם לא מבינים, אז הוא עושה כראות עיניו.

הציבור הישראלי מתנהג כמו ילדים שלא מסוגלים לשבת בבית – בא להם לברוח עם הכדור לחצר, לדהור על אופניים בכביש המהיר, והם בכלל לא רוצים לשמוע בקול הוריהם. הילדים האלה קולטים שההורים חלוקים בדעותיהם, ומרשים לעצמם לנצל את המצב ולהתפרע ככל האפשר. כך הציבור לומד לשחק בין המפלגות ולהפעיל לחצים בהתאם לרצונו.

הייתי רוצה לברך את העם בחג שמח, רק שמזמן אנחנו חגים מהפגנה להפגנה, ממפגן כוח אחד לאחר. אבל המצב הזה לא דרמטי וחשוך כמו שהוא נראה, אלא הוא מוביל אותנו להסכים שדי, לא נצליח בהפגנה, לא נתקדם ממאבק של שבט אחד באחר, אלא רק בשלטון העם על האגו שלו, ביצירת עם מלוכד – אז זו תהיה דמוקרטיה של ממש.