ערב יום הכיפורים, יום הדין שבו כולנו עומדים למשפט מי לחיים ומי למוות, ונראה כי גזר הדין שלנו כבר נכתב. לפי התחזיות הנוראיות של ארגון הבריאות העולמי, מניין הקורבנות הגלובלי כתוצאה מנגיף הקורונה עלול להגיע לשני מיליון בני אדם. גם בישראל עלול מספר המתים לגדול השנה – מצב מדאיג שכבר הצבעתי עליו לראשונה כבר לפני כשבעה חודשים, עם פרוץ המגפה.
אסור לנו להתייחס למה שקורה לנו כאל גורל עיוור. אסור לנו להתייחס בקלות ראש, להרפות ידיים, להתייאש או לאבד תקווה. אסור לנו להרהר לרגע שמא הגורל שלנו נחרץ ואין כבר מה לעשות. ההיפך הוא הנכון. עלינו להחליף את חוסר הוודאות בידיעה לגבי התמונה הגדולה יותר. להמיר את הפחד הסמוי שמא נתעורר מחר בבוקר עם סמס מבשר רעות, בהסבר נרחב של התכלית הכוללת של האנושות ושל הייעוד הפרטי של העם היהודי. אפשר לשנות את התמונה בכל רגע ורגע – בכל רגע ורגע! – והשינוי תלוי בנו, אם נפנים את הסיבה השורשית למגפה ונממש את השיטה שתבלום אותה ואף תרפא אותה.
אנחנו לא כאן רק בשביל עצמנו. התפקיד שלנו מחויב המציאות והוא לתת דוגמה למין האנושי כולו, איך לנהוג נכון כמו שחוקי הטבע מחייבים, כמו שהכוח העליון מכתיב. ועלינו לא רק לנהוג בחיבה וידידות בינינו, אלא גם להזהיר את כולם לסור מדרכם הרעה והאגואיסטית, ולנהוג בערבות הדדית.
עברנו השנה טלטלות גדולות וזעזועים רבים, אבל הסגר שנקלענו אליו, קול הדממה הדקה שמתפשט במחוזותינו, השקט המופתי של כיפור, הבדידות בין חדרי הבית ובין חדרי הלב, אינם כאן כדי להרגיע אותנו, לפייס אותנו ולתת לנו חופשה או מרגוע זמני. ממש לא.
עם ישראל עומד היום על פרשת דרכים משמעותית, קו השבר הוא אידיאולוגי ואנחנו מאותגרים בשאלה רוחנית: או שנמשיך בשאננות לאכול ולשתות כי מחר נמות, נמשיך לירוק על הזולת ולהשתטות כרצוננו, נמשיך לנהוג כילדים תמימים קצרי ראייה, או להיפך, נפסיק לברוח מתפקידנו, כמו יונה הנביא, ונמלא בהכנעה את מלאכתנו כלפי העולם, נתאחד בקשר אחד, כמצווה עלינו לפי חוקי הטבע המקושרים.
במאמר שפרסם ה"אקונומיסט" הבריטי השבוע נשמעת ביקורת חדה ש"ישראל נכשלה בגלל יהירות ומאבקים פנימיים". העולם צודק בהאשמה שלו כלפי ישראל המסוכסכת. אנחנו מציגים לעולם תמונות של הפגנות ורחובות מלאים אנשים בלי מסכות, החשבון הפוליטי גובר על החשבון הבריאותי, השנאה גוברת על האהבה, ובסתר ליבו האחד מקלל את חברו שימות מקורונה.
אם בסגר הראשון ארצות תבל נתנו כבוד לישראל ופנו אליה לקבל עצה איך לבלום את המגפה, כעת פונים אליה כדי להבין מה לא לעשות כדי להידרדר ולהיות מדינה חולה כמו ישראל. הגורל מתהפך בצ'יק, והגזרה תלויה בנו ממש, בנטיית הלב, במגמה שלנו לבחור להיות עם אחד או עמים אחדים.
מפת החברה הישראלית עשויה תערובת מורכבת: גברים ונשים, שחורים ולבנים, יהודים ולא-יהודים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, שמאלנים וימנים, מה לא? במקום להתגאות כל איש בייחודיות שלו, כל מגזר בעליונות שלו, אנחנו מחויבים להרגיש בצרה משותפת, מתבשלים בסיר מבעבע אחד. וגם זה לא הכול, הגרוע עוד לפנינו, כמו שכתוב בפסוקי התוכחה בתורה: "ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצוות האלה, והפקדתי עליכם בהלה: את השחפת ואת הקדחת מכלות עיניים ומדיבות נפש, וזרעתם לריק זרעכם ואכלוהו אויביכם" (ויקרא כו, יד–יז).
ייתכן ויחשבו שהמילים שלי הזויות ונשמעות כנבואת זעם, יצחקו ויקללו, ישמיצו ויגדפו – אבל לא אכפת לי. העיקר שישמעו, אפילו חצי הברה, אפילו צלילים קטנים מהדהדים על עור התוף. אני מוכרח לומר את האמת המשתקפת לעיניי מספרי הקבלה ומורגשת בליבי ביתר שאת: עם ישראל נמצא במצב מסוכן, יסודות חייו החומריים והרוחניים כאחד עומדים להיחרב, לכן חובה עלינו לחדד את רגש האחריות. להבין שהעולם סובל בגללנו, בגלל ישראל, ובכוחנו להפוך את הקללה לברכה לפי אותה חוקיות נצחית: כשאנחנו מקושרים בינינו בצורה נכונה וחיובית אנחנו פורחים והעולם משגשג. ואילו כשאנחנו מסוכסכים ומפולגים, אנחנו סופגים מכות והעולם מידרדר.
