היה צפוי שביום הכיפורים מספר הבדיקות שיערך יהיה נמוך מאוד, אבל הנתונים שהתקבלו בצאת המועד היו בכלל לא צפויים ומאוד לא מעודדים. אתמול הגיע מספר חולי הקורונה שמצבם קשה לשיא של 772 חולים, מספר המונשמים עומד על שיא של 209 איש. מפרוץ המגפה נפטרו 1,507 חולי קורונה, אחוז גבוה מהם בספטמבר הנוכחי, והנתונים עוד מטפסים. רק אתמול, ביום הכיפורים עצמו, נפטרו 33 איש, ומי יודע כמה נוספו מאז ועד עכשיו, המספרים עולים ומכפילים את עצמם בצורה מעוררת פחד. אבל הדבר הכי מבהיל, הוא האדישות.
הרי אנחנו מקבלים הסבר שהמצב מסוכן. ואנחנו יודעים שבזה שאנחנו לא שומרים על הכללים אנחנו מסכנים את עצמנו וגרוע מכך את כל מי שסביבנו. ואנחנו מבינים שאלו כבר לא "רק זקנים עם מחלות רקע", שמדובר בעשרות מתים ביום. ועדיין משהו לא נותן לנו לעשות בלימת חירום, לעצור הכול ולהתחיל לפעול לבריאות הכללית. שלנו, של השכונה, של המדינה, של העולם. להבין שטובת כולם היא טובתי.
כאילו עד שלא מגיעה בשורה קשה לדלת הבית שלי, שימות העולם. וגם אם היא מגיעה בהולה עד אליי, לפחות אוציא מהיום הקרוב, מהדקות האחרונות איזה תענוג פרטי קטן, "נשתה ונאכל, כי מחר נמות". חייבים לברוח מהמנגנון הזה, מהיצר שכופה עלינו את העיוורון הכללי בדבר הקשר התלותי בינינו, ובפרט מחוסר ראיית הנזק הממית שבקיטוב, בהאשמות, בפירוד.
כי אין לנו יציאה מהסערה האיומה הזאת, מלבד לתפוס כמו בחבל הצלה בידיעה שאנחנו קשורים זה לזה. אין תרופה שצריכה להיכנס לנו לפה, מלבד טעם ההכרה שאנחנו צריכים לנהוג בהתאם, ולהיות אחראים וערבים זה לזה. שאסור לי לחשוב ולהגיד, "אני בסדר, אבל יש אחרים שמנצלים את הציבור, לא אכפת להם, שהם יתחילו להתנהג כמו שצריך ואז יהיה אכפת לי מהם". אם מסתכלים על זה בהיגיון בריא, ולא דרך היצר שבועט בבטן ואומר "תנקום, תבוז, תזלזל", נעשים שקופים לעין שני דברים: אני תלוי בכולם. ואני לא יכול לחכות שכולם יסכימו לחיות בדאגה הדדית כדי שאני אתחיל לחיות כך, משום שהעולם יקרוס הרבה לפני כן. איפשהו, צריך להתחיל. במי שמסוגל לשמוע, ולהבין.
לשמוע שערבות היא חוק. לא המלצה נחמדה לימים נוחים. חוק שקיים וצרוב בעמקי הטבע. חוק החיים. ולהבין שאין מה להסתכל אם אחרים מקיימים או לא, ממש כמו שאני לא בודק אם גם השאר הפסיקו לקפוץ מקומה עשרים כדי לחדול מכך בעצמי. אני יודע שאם קופצים מבניין גבוה נכנסים תחת השפעת חוק המשיכה ומתרסקים, אז אני לא קופץ. אותו דבר לגבי חוק הערבות. מה אכפת לי אם אחרים לא מתחשבים בחוק הזה? אני עושה את שלי קודם כול, ומעבר למוטל עליי, אני מראה לכולם שאני עושה כך, ומשתדל בכל הכוח להסביר את החוק הזה לכולם.
לעשות את שלי לגבי חוק הערבות הוא קודם כול להתרגל לחשוב על כולם כעל חלק ממני. שאין אני כשלעצמי, אלא אנחנו מערכת אחת שכל אחד משפיע בה על האחר בצורה כל כך הדוקה, שאף אחד לא יכול להזיז איזו מחשבה בלי שכל העולם ייטה, לטוב אם היא לטובת כולם, או לרע אם לא.
