אם כבר לבד, אז שיהיה בקבוצה

מחקר השוואתי בינלאומי חדש שהתפרסם בין עשרות אלפי אזרחים מ-67 מדינות, ביניהם יותר מ-1,200 אזרחים ישראליים, בדק מה משפיע על הנכונות או על אי-הנכונות שלהם לציית להנחיות המרחק וההיגיינה בעקבות מגפת הקורונה.

הגורם המכריע שנמצא הוא מידת ההזדהות הקבוצתית-לאומית. זאת אומרת, כמה שאזרחים מרגישים מחוברים יותר לקבוצת הלאום שלהם, ומגדירים אותה כמרכזית בזהותם, ככה הם ישמרו יותר על ההנחיות. בישראל, מעיד המחקר, ההזדהות הזאת נמוכה מאוד.

חוסר הזדהות עם המדינה הוא לא דבר חדש. למעט קומץ אנשים שעלו לארץ מתוך חלום לייסד כאן חברת מופת של ערבות הדדית ולממש את החזון היהודי, רוב האנשים ברחו לארץ, ולא באמת נמשכו מרצון אל המדינה לחופי הים התיכון. זאת אומרת, לא שהתעוררה ביהודי התפוצות איזו מין קריאה פנימית בלב ללכת ולממש את תפקידם ההיסטורי כלפי העולם, אלא מי שהגיע לכאן היו אנשים מכל הארצות והמשטרים שבהם דיכאו ורדפו אותם.

יוצא שמראש בניין העם רעוע, וההתפוררות בלתי נמנעת. בעל הסולם, גדול המקובלים של המאה העשרים ואחת, כתב עוד קודם הקמת המדינה כי "כל מציאותנו במדינת ישראל היא בסכנה. משום שלפי סדר הכלכלה הנוהגת, עוד יעבור זמן מרובה מאוד מטרם שכלכלתנו תהיה יציבה. ומועטים מאוד שיוכלו לעמוד בניסיון להתענות בארצנו בשעה שיש להם עצה להגר לארצות אחרות עשירות. ולאט-לאט יברחו מהסבל עד שלא יישאר מספר הראוי להיקרא בשם מדינה, ויבלעו חס ושלום בין הערבים".

ולא שיש לי עמדה שלילית נגד הערבים, להם דווקא יש רגש עמוק ומשותף לקרקע הזאת. ראיתי איך העיניים שלהם בורקות כשהם אומרים, "זאת האדמה שלנו, הקרקע שלנו", הם אומרים זאת מתוך הלב. אני מקנא בערבים. אצלם יש עניין של עם ומדינה, של מסירות נפש ושל תקווה לעתיד. בינינו לצערי פשטה אדישות. כאילו הוציאו את העוקץ מהעם. לא מרגישים קשר לצבא כמו שהיה פעם, לא לממשלה, רואים שהכול מכור ואין לעם כמעט השפעה על כלום. אז אם ככה, העיקר להסתדר הכי טוב שאפשר במסגרת המגבלות וזהו. בגלל שלא בנינו את המדינה לפי חוקי הערבות שביסודנו, דבקו בחברה שלנו צורות חיים שאוכלות אותנו כמו סרטן.

ואולי זה טוב. אולי זה טוב שאנחנו מתפוררים ונשברים. שלא נחייה באשליה שאנחנו גיבורים. אני לא רוצה לשבור, לא להחליש. רק להעמיד את הדברים על נקודת האמת. אני ניגש לביקורת בונה, שיש בה שלילת הקיים מתוך רצון להיבנות מחדש ולהחיות אהבה והזדהות עם החזון לפיו היינו אמורים מלכתחילה לקום כאן.

או כמו שכתב בעל הסולם במאמר אחר, שהודפס על עיתון שחילק בעצמו ברחובות ירושלים שנים ספורות לפני קום המדינה: "התקווה היחידה היא לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש. לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו. לחזור ולהחיות את אותם השרירים הלאומיים שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה – רק אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להיבנות מחדש ולהמשיך קיומנו בתור אומה מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם" ("מאמר "האומה").