להמשיך מבראשית

"אחרי החגים" זאת הסיסמה הלא-רשמית של החזרה לשגרה, אחרי תקופה ממושכת של בילוי בחיק המשפחה, של חגיגות תשרי ושל ניתוק מהעולם הסובב. אבל לא השנה. החגים כבר מאחורינו והסגר נשאר איתנו.

אפשר לרגש בסיפורים על הילדים הכלואים שמתחננים על נפשם לשחק כדורגל עם החברים, על נשים שצמאות לקניונים ומספרות, ועל הצורך האנושי לצאת, להסתובב, לבלות, לנשום מלוא הריאות. הטענות הללו ברורות ומוצדקות, אבל אסור לנו להיות פזיזים ושאננים. נכון שהתחלואה מראה סימנים מעודדים של בלימה ויש קריצה לכיוון הדלת, לעבר פתיחה מוקדמת של הסגר, אבל אסור לנו לעשות את הטעות שעשינו בסגר הראשון ולצאת מיד. גם לא פתיחה הדרגתית ואיטית.

התנאים בטבע לא השתנו, ועצם הישיבה שלנו בין ארבעה קירות לא השקיטה את הנגיף המשוטט. הווירוס לא נחלש, רק אנחנו נחלשנו, התעייפנו מההסתגרות. אני מבין ומרגיש על בשרי איך הכול קפוא ועומד על מקומו, מתיש ומייגע, אבל למרות הכול, אין לי ציפייה, ולו הקלה ביותר, מהטבע הסובב. אני לא מציב לטבע תנאים וגם לא יכול להציב. התנאי היחיד שאני יכול להציב הוא כלפיי, כלפי היחס שלי למצב, לסביבה. המהלך הנכון שאני יכול להוביל קדימה הוא העלאת מודעות למערכת הטבע שאנחנו חיים בה, לאינטגרליות של הטבע, לגלובליות החברתית, לעובדה שכולנו קשורים זה בזה, ואפילו אם נשב מבודדים בהרים, הווירוס לא יפסח עלינו, על אף אחד.

אנחנו חלק ממערכת טבע אחת, אדירה ורחבה מיני ים, שכל מגמתה לחבר ולהדק את כל חלקיה לאחד שלם בלי יוצא מן הכלל. את ההרגשה הזאת אנחנו לא מכירים ולא מבינים. עליה כתבו כל גדולי המקובלים, ואם להעמיק, אז זו תמצית החכמה העתיקה. אין בעולם יותר מכוח אחד, ועלינו להזדהות עימו. הוא לא משתנה, כמו שלפעמים נדמה או מורגש לנו, אלא אנחנו אלה שמשתנים. אנחנו אלה שתפיסת המציאות שלהם משתנה, הרצון שלהם מתעצב, היחס שלהם מתפתח וכתוצאה מגלה חידושים.

ומה מערכת הטבע רוצה מאיתנו? שנהיה כמותה. שנשתדל במקצת להשתנות. שנשאף לחיבור פנימי בינינו, להתקשרות לבבית, לליכוד נפשי. שנתחשב זה בזה, שנתנהג יפה ונהיה טובים – כן, בדיוק כמו שחינכו אותנו בגן הילדים – אלה הם היסודות של הטבע והם לא השתנו. אם נפעל כך בהדדיות, נגלה כוח פנימי, גדול מסך הכוחות שלנו, כוח שילכד אותנו פי כמה מהמצב ההתחלתי שלנו, כוח שירומם וירחיב את נפשנו, כוח שייתן לנו יכולת להתחיל מבראשית.

עוד קודם הסגר הראשון בישראל, בטרם נשמעה המילה קורונה, כבר אמרתי וכתבתי שהווירוסים בטבע הם תוצאה ישירה מחוסר ההתאמה שלנו לחוק הכללי של הטבע, חוק האחדות. ולא רק וירוסים, אלא כל סוגי התחלואות והצרות. עצם הפירוד, הריחוק, ההתכנסות אל תוך עולם האינטרסים שלנו, במנותק ובחוסר התחשבות בזולת, זה הגורם להולדת תגובה שלילית ממערכת הטבע – הפעם תורה של הקורונה לככב על בימת האנושות. ולא כי אנחנו כאלה רעים ואכזריים, אלא כי יצר האדם רע מנעוריו. הטבע שלנו אגואיסטי ודואג לטובת עצמו כי כך נולדנו וזה החומר ממנו אנחנו עשויים. השאלה היא מה אנחנו עושים בנדון?

אנחנו עם קשה עורף וזה לא חדש. בכוחות הטמונים בנו יכולנו מזמן להתרומם ולהתאושש, להתקדם ולהבריא בכל התחומים, ולא רק בימי קורונה. יכולנו לפרוץ כל מחסום אפשרי – מבחינה בריאותית, פסיכולוגית, כלכלית, משפחתית, חברתית, מדינית – ולהראות לעולם דגם אחר לניצחון המגפה.

אף פעם לא מאוחר. אנחנו עוד מסוגרים, גוררים את החגים, אבל אין למרחק הפיזי, לריחוק החברתי, כל משקל. החיבור שהטבע דורש מאיתנו הוא פנימי. ככל שנתמיד בו, נחשוב עליו, נדבר עליו, נפיץ אותו, נרומם אותו, רוח האחדות הכללית תתפשט ותגבר על כל וירוס שבאוויר. חיבור ברמה אנושית חולש על כל סוגי החיבורים ברמות נמוכות יותר כמו דומם, צומח וחי. ומאין הקורונה, אם לא ממשפחת הווירוסים הגדולה שבעולם החי?

הדדיות, פרגון, שיתוף פעולה, חיבור, לבביות, יחסי גומלין, ואפילו חיוך מאחורי המסכה התכולה – כל אלה מגמתם לאחות את הקרעים החברתיים בינינו, להדק את רסיסי הלב ללב אחד, לב של טבע פועם, בגוף של אנושות אחת בריאה.

העיקר שנהיה בריאים.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא