אחרי ארבעה שבועות של סגר ישראל מוציאה את האף מאחורי הדלת: הילדים חזרו למעונות ולגנים, חופי הים נפתחו לרחצה ומגבלת המרחק מהבית בוטלה. זו בהחלט הקלה גדולה, כמעט אפשר לנשום לרווחה, אבל זו לא בדיוק חזרה לשגרה.
שוב מתגנבת ללב ההרגשה שחוזרים אל "העולם שהיה", אבל זו לא יותר מאשליה מתוקה, תחושה מזויפת לשעה. חשוב להפנים: אין ולא תהיה חזרה לזמנים טרם ימי המגפה. הקורונה מלמדת אותנו את אחד השיעורים החשובים בהתפתחות המין האנושי: אנחנו חיים במערכת אינטגרלית, גלובלית, בכפוף לכוח טבע אחד, יחיד ומיוחד, שמגלה את פעולתו האחידה על כולם. דבר כזה לא היה מעולם.
כל הסימנים מראים שאנחנו בפתחו של עידן חדש שלא היה כמותו. גם המקובלים כתבו על כך, שלא לומר ייחלו לרגע יוצא הדופן הזה, אותו כינו בשם "הדור האחרון". האם נכנסנו בשערי העולם החדש, או שאנחנו בכלל מחוץ לשער? הייתכן שאנחנו עוד עומדים על המפתן? קשה לענות במדויק. האמת היא שכרגע גם פחות נחוץ לדעת היכן מיקומנו על מפת התפתחות האנושות. חשוב יותר להבין מה נדרש מאיתנו בשלב זה, רגע לפני שנמצא את עצמנו כלואים שוב בבתים.
בשלב זה אפשר לומר בוודאות שהולך להיות רע יותר, משבר חריף עתיד לפקוד אותנו. הסיבה לקביעה הזאת פשוטה: אנחנו לא מבינים את ייעודנו, את תכליתנו, את המצופה מאיתנו. ההרגשה הרעה, הכבדות, המבט העגום, עייפות הקורונה, תשישות הזום – כל אלה עזר כנגדנו. מכוונים אותנו לצאת מן המחלה, לרדוף אחר הדרכים לריפוי, לבקש להחלים. כי אם בזמן חולי לא היינו חווים הרגשה של כאב ואי-נוחות לא היינו נוקפים אצבע. היינו גוססים בלי לדעת שאוטוטו אנחנו מתים. לכן כוחות הטבע הטביעו בנו סימני אזהרה, איתותי חולשה שנוכל להריח סכנה ולרוץ לטיפול, לפתח רפואה, לשנות הרגלים והתנהגות.
אבל דווקא בעיצומה של המגפה אנחנו מחפשים את המסלול המהיר לחמוק, חושבים שיש לנו אפשרויות לברוח מהבעיות, לקצר את הדרך, לעשות מה שאנחנו רוצים ולהישאר באותם הרגלים. נבלע כדור, אולי יפתחו איזה חיסון, ונחזור לעשות חיים כמו שהיו לנו, חיים טובים ומוכרים. אבל לא, לא הפעם.
המקובלים משרטטים את החיים בדור האחרון כחיי חברה הרמוניים. אם נתחבר בינינו, או לפחות נגיע להכרה ולהבנה שעלינו להתחבר כי הטבע כולו פועל באחדות בין כל הפרטים המנוגדים, אז נוכל לצאת מבידוד, מסגר, מכל צרה. אלא שלעת עתה אנחנו הולכים במגמה הפוכה, מידרדרים לפלגנות אין-קץ, משתבללים בתוך עצמנו. אם להשוות את שיעור הקִרבה בחברה הישראלית, את רמת הלכידות בעם לפני הקורונה, בסגר הראשון, בסגר השני ולאחריו, אז אין כל שינוי במגמה. מפלס ההדדיות בשפל חסר תקדים.
יש בתופעה פן נכון ויפה. האמת הישראלית מתגלה במערומיה: מיום ליום אנחנו רואים כיצד הטבע האנוכי שלנו נלחם על מקומו, מגן על המגזר שלו, מתבצר בשבט, בקהילה או במשפחה שלו. מיום ליום מתגברות ההתנגדויות וההתנגשויות, כל מחנה יורה חיצים ארסיים למחנה האחר ורואה בו את האשם הבלעדי במגפה. אבל המלחמה היא לא במחנה כלשהו, אלא באגו שלנו. האגו הוא השורש למחלה המשתוללת ובו עלינו לטפל נמרצות. הוא חוצץ בינינו לבין כוח הטבע האחד, האינטגרלי, השלם.
מדינת ישראל נעה כמטוטלת מקצה לקצה, מתנדנדת בין שני קטבים, פעם סגר מחמיר ופעם הקלות. ומכל כניסה לסגר ויציאה ממנו, גיחה אחר גיחה, ייאוש רודף תסכול, נשארים ויישארו בינינו עוד פלגים וקרעים, פצעים ופשעים. הם דווקא הקרקע הפורייה לצמיחה, כמו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה". ההצלחה של האומה הקטנה שלנו תלויה בחיבור ואהבה מעל אותם פשעים. לא סתם אהבה רגשנית, לא לב אדום פועם בחוזקה, אלא התגברות על האגו שמוליד פירוד ושנאה.
זה הקסם של חכמת הקבלה, זה הפלא של חכמת האמת: כל אחד נשאר בדתו, במנהגיו, אוחז בשלט שלו עם הכיתוב שבחר; כל אחד נשאר צודק, שומר על דעתו החדה, על עמדתו הנוקשה – קיצונית ומנוגדת ככל שתהיה – אבל מעל כל ההבדלים, למרות השנאה הרבגונית, על פני התיעוב והסיאוב, אנחנו מוכרחים לשאוף לכסות הכול באהבה.
ישראל תחילה! כל עוד אנחנו לא מחוברים בינינו, כאן ועכשיו, אנחנו ממשיכים את חורבן הבית, מושכים את הגלות, מתבוססים בחטא, ממשיכים להתנפץ לרסיסי רסיסים. מתוך זה ההצעה היחידה לכל אחד ואחת בחברה הישראלית היא לומר לצרותינו די. לשים קץ לצרות שלנו ולעשות חשבון אנושי על כל ההרפתקאות שליוו אותנו מאז דברי ימי הקורונה. אחרי הכול לא נותר אלא להרכין את הראש, לפתוח את הלב ולזכור שאנחנו עם אחד, חלק מאנושות אחת, במסגרת עולם מופלא אחד, בתוך יקום עצום אחד, תחת כוח טבע אחד. הפירוד הוא הזדמנות הפז שלנו להתחבר לאחד.
