אף מורה שכתבה "שלום כיתה א'" בגיר לבן על לוח ירוק לא העלתה בדעתה שביום מן הימים היא תצטרך לשתף מסך בזום ולהשתיק בלחיצת כפתור תלמיד רעשן.
מערכת החינוך חווה בתקופה זו גל מהפכה אדיר שסוחף בדרכו מורים, הורים וילדים. אין להתבייש ולומר שהורים רבים התרגלו לשגרת חיים שבה מערכת החינוך היא זו שמטפלת בילדיהם במהלך שעות היום, בעוד הם עובדים לפרנסתם. תבנית מוכרת לנו מילדות. לנו, להורים שלנו ואפילו לסבים ולסבתות שלנו. אלא עם מגפת הקורונה נוצרה סיטואציה חדשה: הורים שוהים עם ילדיהם בבית, באותו מרחב, ותפקידם לקבל אחריות מלאה על ילדיהם. מהורים בחצי משרה הם הפכו למורים, מתכנתים, מארגנים, מפקחים, וכמובן טבחים ומלצרים.
מילא אם הדבר היה מסתכם בבניית לו"ז, בהסבר טכני על הנדרש בתרגילי מתמטיקה או בשיחת טלפון לספק האינטרנט כדי להאיץ את מהירות הגלישה, אבל עיקר העומס מתנקז לרמה הרגשית. הורים בימי סגר נדרשים לספק נוכחות מלאה, להעניק את מלוא תשומת הלב, לצייר, לתרגם, לתרגל, לפרש ולבאר את מה שבקושי הם הבינו בשנות התיכון. התסכול, הזעם, העומס, הלחץ הם רק חלק זעיר מתלונות ההורים ומהעשן שיוצא בשעות הלילה מהרשתות החברתיות.
מצער שאנחנו כחברה של אנשים בוגרים ומשכילים מתקשים להתארגן מחדש. נופלים על סדר וארגון. הרי לכל ילד יש נייד שמחובר לו ליד, ומבוקר ועד לילה הוא ניזון מהצג הקטן, אז מה הבעיה לבנות תוכנית סדורה לכל גיל, כזו שבנויה על סרטונים ומשחקים, אתגרים יומיים, תחרויות נושאות פרסים או לייקים? הטכנולוגיה המשוכללת פותחת שער לאינסוף אפשרויות, זה הכול בידיים שלנו. ושלהם.
במקום להיכנס לפאניקה ולעצבים מיותרים שמושלכים על הילדים, על ההורים לקבל תוכנית מוגדרת ודיווח יומי על התקדמות הילד. באילו שיעורים הוא נכח, איך מילא את העבודות, ולהקדיש זמן להתארגנות מחדש. גם מהלך כזה כדאי שהטכנולוגיה תבצע. שתציע שירותי תמיכה להורים איך ובאילו דרכים עליהם ללמד את הילדים, מה לדרוש מהם, מה יותר ומה פחות, במה הם זקוקים לחיזוק והעשרה, ועוד.
יכולים לצוץ כאן אלף פתרונות, בלי הגזמה, אבל כל הבעיה היא לא בחינוך הילדים, לא בטכנולוגיה, לא בטכניקות לניהול וארגון, לא בשיטות פדגוגיות, לא בחלוקת זמן ולא באמצעים. הבעיה היא בחוסר שיתוף פעולה, בחוסר חיבור בין ההורים.
אם ההורים היו רק מתקבצים ומתארגנים יחד הם היו יכולים להוביל לשינוי אדיר. לא רק להנחיל ערכים נכונים לילדים, אלא אפילו לגמול אותם מכל הרעות החולות שיש ברשת האינטרנט. בכוחם להקדים תרופה למכה ולספק לילדים פעילויות ספורט דרך הזום, תוכן עשיר ומשלים, ובידור מרענן שישבור שגרה. הורים יכולים להפוך את חיי הילדים למהנים, לתת להם את מה שהם רצו כילדים. והשיעור הראשון שהם צריכים לתת לילדיהם זה דוגמה אישית לחיבור עם הורים אחרים, עבודה משותפת, מפגן של דאגה שיטעין את הילדים בחשיבות ואכפתיות.
ואם לא, אז עוד כאב וצער, עוד תשישות ועייפות פנדמית, שתחייב לעצור ולשאול למה, איך, כמה, מה עליי לעשות. כי כשכואב, אבל ממש כואב, אז מתפתחת בלב רגישות לחיבור, ערוץ לטובת הזולת. אז נפתחות האוזניים ומתחילים לשמוע שחיבור למען מטרה משותפת הוא האמצעי לפתרון. היום זה חיבור למען חינוך הילדים, מחר זה חיבור למען מיגור המגפה.
