אור בקצה המגפה

ענן אפור כבד יורד על העולם. האנושות נכנסת לשלב חדש במשבר הקורונה, מתארגנת לקראת הגל השלישי שיפקוד אותנו בחורף. לאט-לאט מתחילים לעכל שההגבלות עתידות להישאר איתנו זמן רב, ועצם המחשבה הזאת משנה את תפיסת עולמנו.

אנחנו מתחילים להתעייף, להתייאש, להרגיש סחוטים, לאבד רצון וחשק, לגלות מצב רוח ירוד. חלקנו יוצאים לעבוד ואף מגבירים פעילויות ספורט אבל בפנים מועקה ומרירות גדולה מהחיים. החיים כבר לא מציעים מטרה ברורה לחיות למענה.

כבר אין למה להשתוקק, לרוץ, לטוס, לבזבז. אין אפשרויות להרוויח, אין נגד מי להיות בתחרות. הכול נכנס לתרדמת עמוקה, לתשישות כבדה, והעצבים עולים ומעיקים. יש שנכנסים לדיכאון שקט, יש שמתפרצים יותר, יש שרובצים על המיטה בחוסר כוחות ויש שמעדיפים לאחוז דגל ולצאת לתהלוכות והפגנות.

וכאן, בשלבי ההתנוונות, בגילויי האפתיה המתגברים, חסרה פרספקטיבה נכונה וברורה, חסרה הסיבה והתכלית לחיים. ומהם החיים? ריצה במעגל סגור אחר הנאות קטנטנות, ואולי גדולות; עוד להרוויח ולבזבז, עוד להרוויח ולבזבז עד בלי די. אלא שכל המעגל הזה נסוב סביב עצמנו. מטרתו היא רק למלא את עצמנו, לקבל ולזלול עוד ועוד. אבל ברגע שלוקחים מאיתנו את הצעצועים, יוצא כל אוויר החיים.

העייפות הזאת היא ביטוי לחוסר מטרה, לחוסר תקווה, להרגשת חוסר פיצוי פנימי. בתת-ההכרה האדם שואל: בשביל מה כל זה? מה יוצא לי מזה? הטבע מגלה לנו שייתכן ואורח החיים שלנו היה מזויף ושקרי, ייתכן וחיינו לטובת עצמנו, מונעים מאגואיזם טהור. זה תובנה מוקדמת, אבל היא כבר שם.

חכמת הקבלה מלמדת על מקור אנרגיה אחר, מציעה תחנה למילוי משמעותי ואדיר, שמטעינה בכוחות ומתדלקת בחדוות חיים גם בימי מגפה. הקבלה מלמדת על כוח אחד, יחיד ומיוחד, שפועל במציאות, כוח נתינה והשפעה, כוח שכולו טוב ורצונו להיטיב. אם נתחבר לכוח הזה ונהיה דומים לו במקצת, אז נחבר את הצינורית הקטנה שלנו למכלית ענקית ושפע רב יזרום דרכנו.

המימוש בשתי מילים: דאגה לזולת. מעצם המחשבה על האחר, מתוך היציאה מעצמנו לטובת הזולת, אנחנו הופכים דומים לתכונת כוח הנתינה שבטבע, לכוח העליון. אז זורמים דרכנו כוחות חיוביים ונותנים סיבה לחיות, מרץ לפעול. לנו ולאחרים.

וזה היופי של תקופת הקורונה. בשמונת החודשים האחרונים מורגש בפועל איך הטבע מפתח בנו רגישות יתר לזולת. תחילה בחשדנות מחשש להידבק מהזולת, אבל בהמשך התלות השלילית הזאת תהיה לקרקע פורייה להצמיח בה תלות חיובית, ערבות הדדית, מחשבה טובה על הזולת. שכן קשרים ויחסים חיוביים בין בני אדם מולידים כוח גדול ושלם יותר מסך חלקיו. תמיכה, עזרה, חום וביטחון הדדי מספקים מרץ גדול, נותנים יכולת להתעלות מעל הטבע האנוכי הצר ולגלות התחשבות ודאגה לאחר. החיים האמיתיים מתחילים אחרי מות האגו, בלב של הזולת.

המעבר הזה לחיים חדשים – מקשר אגואיסטי מכוער לקשר אלטרואיסטי יפה – לא יקרה מחר בבוקר, גם לא בחודשים הקרובים. נראה שזהו ניצן של תקופה חדשה ומורכבת שעתידה בסוף ללבלב, וייתכן שייקח מספר שנים טובות עד שנזכה לפריחה. אבל טוב לדעת כבר עכשיו את המגמה.

ההצלה היא בחיבור בינינו, בני האדם. לא חיבור שקורא לצאת נגד האחר – נגד מנהיג כלשהו או מחנה יריב – אלא נגד הטבע האגואיסטי שלנו. לוותר על דאגה לעצמי לטובת דאגה לזולת. אז יגיח אור מבין העננים האפורים, והשמיים הקודרים יתחלפו בשמיים בהירים.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא