שתי נשים בשעתיים

שתי נשים בשעתיים, אחת בסכין שנייה בפטיש. שתי נשים שהצטרפו לתשע-עשרה הנשים שכבר נרצחו השנה. שתי נשים שהן תוצאה עגומה ומזוויעה של שני סגרים.

מאז הופעת הקורונה בישראל נרשמה עלייה של 13% באלימות במשפחה, יותר אנשים פונים למוקדי הסיוע ולמשטרה, מקלטי הנשים המוכות התמלאו, מספר הפניות למוקדי הרווחה הוכפל, וככל הנראה שיש הרבה יותר מקרי אלימות מאלו שאנחנו שומעים עליהם בכלי התקשורת.

תופעת האלימות הייתה כאן גם לפני הקורונה. החידוש הוא ברוח הזמן. מעולם לא ישבו כל בני המשפחה סגורים בדירה אחת, צפופים כמו סרדינים בקופסה. חלקם בחל"ת או כבר מובטלים, חלקם עובדים מהבית בתנאים-לא-תנאים. החרדה, המתח, הפחד הסמוי מן הלא-נודע הם חלק מהשיבושים בסדר החיים, חלק ניכר מהתנאים המתסיסים שגרמו וגורמים לאלימות להתפרץ.

אנחנו כבר לא רגילים לחיות כמשפחה. הקפיצה משעתיים ביום פתאום לכל היום יחד במרחב אחד היא כל כך אינטנסיבית וקשה שפלא שאנחנו עוברים את הימים בצורה יחסית רגועה. כמה אדם יכול לסבול את הסגירות הזאת, את האזיקים האלו שהוא כבול בהם.

וזו לא הקורונה שהגיעה, היא בסך הכול משקפת לנו תמונה נאמנה של היחסים בינינו, מציפה את הקיים אל פני השטח, וכמו ביחסי החברה בכלל, גם במשפחה, היא מכאיבה בנקודת הפירוד בינינו, כדי שנדע איפה לרפא.

הבעיה היא שלא מקבלים טיפול נגד המחלה הזאת, כנגד השיבושים הקשים שנעשו בקשרים בינינו. אנשים יושבים בבית, לכל אחד יש מחשב, כמעט לכולם יש טלוויזיה – לא מובן למה אין טיפול דרך כלי התקשורת האלו. לילדים, לבודדים, לזוגות. במקום לנזוף "נו נו נו למה אתם עושים ככה?!" – למה לא מפתחים תוכניות ויוזמים משדרים ובכך מסבירים איך כן אפשר להיות מחוברים בצורה טובה, יפה, שעל ידה נבריא, ואיתנו כל החברה.

חוסר ידיעה איך להתקשר, אי-הבנת הצרכים האחד של השני, היעדר השכלה על היוצרות שפועלים בנו ואיך לתעל אותם, הם שהביאו אותנו כחברה, ואת התא המשפחתי בתוכה, לשבר שמתגלה היום בכל מקום. רק טיפול במקום הדואב הזה ישקם אותנו, ומעבר לזה, גם ירים אותנו לחיים שיש בהם משמעות.

היום הקורונה מכריחה אותנו להיות בבית ותציף בנו יותר ויותר שאלות קשות ששנים לא התעמתו מולן: בשביל מה אני חי בכלל ולמה עם המשפחה הזאת, עם הילדים האלה. אפילו הילדים, אמנם שהם צעירים, מתחילים להרגיש את ההורים כלחץ מעורר קושיות. בלי טיפול רחב מטעם מערכת חינוכית, במקום לצמוח מתוך השאלות ולהיבנות על פי התשובות, ניגרר לעוד ועוד מקרים קיצוניים.

ובינתיים אין אפילו מגמה והשתדלות לכיוון. אסון להסתכל בטלוויזיה, רק ויכוחים וריב על צדק, וצעקות הדדיות חסרות תכלית. הם נותנים כזו דוגמה איומה לשיחה, לחוסר התחשבות, בלי טיפת דיון אינטליגנטי, שאפילו למבוגרים אסור לצפות בזה, מכל שכן לילדים. כלי התקשורת הביאו אותנו למצב שרק לרע אנחנו יכולים לצפות מהעתיד החברתי שלנו.

אין ברירה אלא לחייב את ההנהלה, את המדינה, את ראש הממשלה, לטפל באוכלוסייה כולה. להרים תוכנית לאומית שתטפל בכולם; שבמקום לפרק את העם לפיסות אלימות, תבנה אותו סוף סוף.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא