עוד מעט ההקפאה תפשיר, הסגר המעיק הזה יסיים את תפקידו ונצא לחוץ. לא מחר בבוקר, לא מחרתיים, גם לא בחודשים הקרובים, אבל מתישהו כן. ואז נתחבק, חיבוק ממושך מחיבוק חם רגיל. ויהיו חיוכים רחבים וצהלות שמחה וטפיחות על השכם. ונשב יחד לסעודה גדולה, כתף אל כתף, ונעביר את הקערה הגדושה מאחד לשני, ונשיק כוסות לחיי אירוע ראשון נטול מסכות.
אבל זו תהיה אפיזודה סתווית חולפת. רגע מרענן מימי הסגר הווירטואלי המחניק שיספק לנו התרוממות רוח מקִרבה פיזית ותו לא. אחרי זה נבין דבר מתוך דבר, שלא באמת חזרנו לשגרה, שאין באמת שגרה, שהדפים שכתבנו עליהם לפני ימי הקורונה הפכו היסטוריה. עכשיו צריך לפתוח דף חדש.
על הדף החדש הזה נצייר קשר חדש בינינו, לא תחרותי ונצלני כמו שהיינו מורגלים בו מאות בשנים, אלא יחס חדש ומתחשב בזולת, יחס חדש לחיים. אז נכיר שחיינו רע, ונלמד יותר על האני האמיתי שלנו. נראה שלמרות שהטבע חתך לנו את מותרות החיים כמו סלאמי, אפשר להמשיך ולחיות, כי מי צריך לרוץ אחרי דברים של מה בכך? כמו למשל אחרי אופנה שחולפת?
והשנה הסגורה, הרדומה, השקטה שהורגלנו בה, לצד הטלטלות שליוו אותנו כמו מאות אלפי המובטלים, המוני העסקים הסגורים, המפעלים הנטושים והחברות שאין בהן יותר צורך – כל אלה ילמדו אותנו שלא במישור היחסים המוכר עלינו לפעול.
וכשתבוא ההבנה הזאת, אפשר יהיה לצאת לחופשי, להיפרד לשלום מההשלכות של משבר הקורונה. לעבור לפסים אחרים, לפתח בנו יחס חדש לחיים, לחברה, לקשר בינינו, לאופן העבודה בינינו, למהות החיים. כי המשבר צריך להיות בתוכנו. הריחוק הפנימי נועד להאיר רובד פנימי יותר, לקרב אותנו מבפנים. לאחד וללכד.
וככל שנתקרב בינינו, נתקבץ כאגודה אחת, כל האנושות כעם אחד, אז נהיה מותאמים לחוק הטבע האחד, ההרמוני והשלם. וכשהגוף בריא, אין מקום למחלות ומגפות. זו השגרה החדשה שצפויה לנו כאנושות, והיא תלויה בנו.
