ברית בין המסכות

אם תשאלו מומחים אפידמיולוגים, רופאים ומדענים, הם יגידו לכם שהמסכה נועדה פחות להגן על העוטה, והרבה יותר לשמור על מי שבקרבתו. אם תשאלו את הציבור הרחב, רובו יגיד שהוא עוטה מסכה כי בכך הוא מונע מעצמו להידבק, ולא כי הוא מונע מהווירוסים שלו עצמו להתפזר לאחרים.

מאיפה נולדה ההרגשה השקרית הזאת שאנחנו עושים למען עצמנו? איזה כוח נטע אותה בראשנו? הטבע כמו אבא טוב שמכיר היטב את נבראיו ויודע עם מי יש לו עסק, הכניס בנו את המחשבה הזאת. אחרת נראה לכם שמישהו היה משתמש במסכה? הרי כשאנחנו עוטים מסכה חם וחנוק לנו, לא טוב לנו, אנחנו לא מתרגלים לתחושה המעיקה. ואם כולם היו יודעים שהמטרה של המסכה היא לא להדביק את האחרים, אולי רק קנסות כבדים היו עוזרים לנו להקפיד על כך.

ובכל זאת ישנן תופעות של אנשים שלא אכפת להם אפילו לקבל קנסות, אפילו לחלות בעצמם, ויוצאים לרחובות בלי מסכות. אז מה עושים? מדברים. מסבירים.

צריך להסביר שהמסכה לא רק שלא נועדה להגן על האדם עצמו, וגם לא בשביל למנוע מעצמו להעביר וירוסים לאחרים, אלא המסכה היא סמל. סמל לברית בינינו – שאנחנו לא מעבירים רע אחד לשני. ולא מדובר על מיקרובים ומזיקים ביולוגיים שאנחנו לא רוצים להעביר, אלא על יחס חולה, כזה שאין בו דאגה, שאין בו רגש לזולת. המסכה היא סמל של רצון והסכמה להתקשר יחד ביחס יפה, להיות יותר ויותר מאוחדים.

נכון, זה רק סמל, וזה לא אומר שאנחנו לא מעבירים בינינו כלום. אבל הסמל החיצוני חודר ללב והופך להיות לאיזו הרגשה, ליחס פנימי. ואם כך נפתח את עצמנו, הווירוס ילך כאילו לא היה קיים. הוא הגיע בחבילה אחת עם המסכה, בהזמנה, במיוחד כדי שנלמד להתקשר בינינו נכון, במחשבות טובות זה על זה. אז נוכל להוריד את המסכות ולא יאונה לאף אחד כל רע. כי הכוונה נשארת והיא שפועלת.

ומאיפה אדם ייקח כוחות לחשוב על טובת הזולת? הרי אין לערך הזה הסכמה כללית, וקשה לפעול נגד האווירה שנמצאת מסביב. לזה בדיוק צריך לדאוג, שהתזכורת הזאת תהיה כל הזמן באוויר. לדבר, לספר, לשתף, להעביר מאחד לשני את השמועה שיחס טוב בינינו, כוונה טובה, הן המסכות של דור העתיד.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא