בין שתי מלחמות

סיום מלחמת העולם השנייה הביא איתו התפתחות שלא הייתה כמוה בתולדות האנושות, הן מצד הפריסה העולמית והן מצד היקף ההשפעה על החיים. הטכנולוגיה, התרבות, החינוך – כל מה שנכלל בתחום חיי החברה של המין האנושי האיץ בקפיצה מטאורית.

המהפכה הזאת הייתה מחויבת להימשך כחמישים שנה כדי שנגלה שאנחנו מערכת אחת סביב כדור הארץ, מִקשה אנושית מקושרת שמרגישה שהיא בשליטה מלאה על הטבע. חוק המשיכה כבר לא יכול להחזיק אותנו בכוח על הארץ, אין דבר שנבצר מאיתנו לייצר, להשתיל, לשבט; המזון בא אל השולחן בלי זיעה וצער, ואפילו המוות כשבא, לא פעם נטרקת לו הדלת בפנים בידיהם של אנטיביוטיקה צבעונית או כירורג בלבן.

ואז קיבלנו פנדמיה, מגפה כלל-עולמית. ובהקבלה להתפתחות שאחרי מלחמת העולם השנייה, עוד לא הייתה פנדמיה כזו בתולדות האנושות, הן מבחינת הגלובליות שלה והן מבחינת השיתוק שכפתה על כל תחומי חיינו. זה עוד לימוד מערכתי, עד כמה אנחנו תלויים זה בזה ומשפיעים זה על זה.

ויש כאן שיעור נוסף. לא רק שלמדנו שוב כמה אנחנו מקושרים וכמה הגבולות המלאכותיים שהצבנו בין המדינות לא קיימים כשמדובר בטבע, אלא שאנחנו גם לא כול-יכולים כמו שדמיינו לחשוב. חשבנו שהטבע בא לשרת אותנו, לספק כל גחמה חומרית שעלתה לנו מהבטן לראש, והיום אנחנו מקבלים הוכחה שזה לא בדיוק ככה.

הטבע הוא לא דומם שתקן שנרמס תחתינו בהכנעה. הוא מערכת-על שמקיפה אותנו, ויש בו חוקים שאנחנו כפופים אליהם. גם אם עד היום ניתן לנו להשתולל במערכת הטבע כמו ילדים בארגז חול, בתקופה הקרובה יופעל עלינו לחץ הולך וגובר מצד המערכת. גדלנו ולא נוכל לעשות כלום נגד הטבע. לכן עוד נקיץ חסרי אונים ושום טכנולוגיה לא תעזור לנו לברוח מהצרות, או להקטין אותן במקצת. נרגיש כמו שפן רועד תחת שיח, שטורף רעב מסתובב לידו, והוא לא יודע מה עלול לקרות לו ברגע הבא. כל האנושות תרגיש כך, באופן גלובלי, לא יחידים פה ושם.

זה רגע מכונן. אנחנו חייבים לעבור את המצבים האלה ולחוות את ההבחנות הללו. להיוודע שאנחנו בסך הכול שמונה מיליארד בני אדם, שכביכול יש להם הכול וכביכול נמצאים בשליטה על המציאות, אבל עלינו להגיע להרגשה עד כמה אנחנו אפסיים ולא מסוגלים לכלום. ויותר מזה, שהסיבה לכך שאנחנו לא יכולים לצאת מהמשבר הזה ולהשיג לנו חיים טובים היא רק בגלל האגו המסואב שלנו שלא נותן לנו אפשרות לבצע את זה.

התמונה הזאת אולי נראית מפחידה, אבל יש בה יופי עצום. נכון שמבחינה חומרית היא מטלטלת ולא נוחה, אבל היא מעוררת אותנו במישרין לקשר עם אותה מערכת הטבע, עם הכוח העליון. אם לא כך היה, לא היינו מגיעים לצורך לפנות אליו, לחפש בו את החוקיות של החיים, למצוא בו את האינטגרליות, ולבקש בעזרתו למצוא בינינו קשרים נכונים, קשרי חיבה ודאגה הדדית שיהיו דומים לו. אז זה לא רע להיות שפן רועד מתחת לשיח, אם בסוף זה גורם לנו להיות מכוונים לאמת ולשלום בינינו.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא