53 זמרים ממקהלת האופרה הישראלית קיבלו לאחרונה מכתבי פיטורים. העשרות מצטרפים למאות העובדים שפוטרו לאחרונה ולאלפים שיצאו לחל"ת: שחקנים בתיאטראות, אוצרים במוזיאונים ואפילו כרטיסנים ומוכרי פופקורן בבתי הקולנוע.
עם סגר הקורונה הראשון עולם האמנות עצר מלכת, ולא רק בישראל. רשת סינוורלד, הרשת השנייה בגודלה בעולם של אולמות הקולנוע, כבר סגרה את כל הסניפים שלה בארה"ב ובבריטניה, ברודוויי חווה את המשבר החמור בתולדותיה, בהוליווד נסגרות הפקות מדי יום, והאמת היא שלוּ היה מדובר באומנות קלאסית הייתי חווה צער עמוק.
בעיניי אופרות מובחרות, יצירות מופת מספרות העולם, קונצרטים של מוזיקה קלאסית ועוד – מעוררות רגשות ומחשבות שמעלות את האדם מדרגה בהמית לדרגת אדם, מתפיסה אגואיסטית לנטייה אלטרואיסטית רגעית, מגישה חומרנית לגישה רוחנית. ולא כי ביצירות זורם דם כזה, אלא בעיקר כי בעת יצירתם פעם ביוצרים רגש טבעי להעלות את רוח האדם. הם לא נשטפו בזרם התקשורתי, לא בהו בטלוויזיה שטמטמה את מוחם, לא לעסו את חדשות הכזב שהנמיכו את רוחם. הם התכנסו בתוכם, התמקדו בעיקר, איתרו את התדר הרגשי הנכון וביטאו אותו, הוציאו אותו לאוויר העולם.
היוצרים הקלאסיים הצליחו לברוא יצירות מגוונות שהתעמקו ועודן מתעמקות בליבת הטרגדיה, בתשוקות כמוסות ובמאוויים אנושיים, במטרותיו ובשאיפותיו של האדם, בגרעין הפנימי והמהותי של החיים. לכן יצירות המופת שלהם נחשבות קלאסיקות, כי הן נוגעות בטבע האדם; הן מהדהדות, רלוונטיות, רב-ממדיות ועוסקות בתופעות הנצחיות שאין לזמן דריסת רגל בהן. היוצרים הקלאסיים יצרו אומנות של ממש, מילאו את הזולת ברגש משמעותי, האירו את המציאות באור חדש, יצקו שאלות רבות-חשיבות לתוך היצירות.
אני לא מזלזל בשלאגרים למיניהם, גם בהם ניתן למצוא כישרון וטוב-טעם, אלא שהם חולפים עוד לפני שהם באים. ראו ממה מושפע הדור הצעיר ובאילו תכנים הוא שקוע. גם היצירות העכשוויות שמבטאות את עומק הסבל האנושי ואף מרוממות את האדם עד לזיכוך מופלא מועטות, וכמו הרוב הן נוטות לפרסום ולתהילה, מוכוונות לקטוף פרסים בינלאומיים, והופכות חלק מהסחר-מכר הפוליטי.
לכן אני לא מצטער שסוגי אומנות אחרים מתאדים, אם בכלל לכנותם "אומנות". אבל מי אני שאחליט מה טוב או לא טוב למין האנושי? מה שלא עושה השכל, עושה הטבע בדרכו. החיים בצל משבר הקורונה מעצבים אותנו בהדרגה, מסירים מאיתנו סוגי אומנויות כאן, מפתחים סוגים חדשים שם, ולאט לאט מתוך המגפה צומחת תרבות חדשה.
אני לא חושב שיהיה קל לעורר אומנים ויוצרים בני זמננו לפעול אחרת ממה שהורגלו עד היום. זו משימה גדולה, יקרה, והיא דורשת השקעה רבה. כי לא מדובר רק בלהמחיז או להלחין, בלהתחפש ולשחק על הבמה, אלא דרושה כאן חשיבה חדשה, תפיסה אחרת שחובה שתנבע מהקרביים של האומן.
במציאות החדשה שכפתה עלינו הקורונה, עלינו לוותר על המיותר. לחשוב טוב מה חסר לאנשים בעולם מתפרק שהולך ונבנה מחדש, מה יעודד וינחם, מה יעלה מודעות ויעורר אותנו להתעמת בצורה בריאה עם המציאות, מה יחדש בנו את התקווה ויצביע על כיוון ברור.
מאז ומתמיד האומנות הוליכה את האדם למחוזות חדשים. תחילה את עולמו הפנימי ובהמשך את עולמו החיצוני. לכן עוד לפני שמזמינים קהל למופע או תערוכה, דרושה מחשבה רבה ויצירתיות, נחוצה כוונה כמעט טהורה. זה אפשרי, אני לא אומר שלא, אבל אסור ליוצרים לשכוח לכוון את האדם ליחס נכון לחיים, למקד אותו להתחשבות בזולת, להכרה שכולנו אחד. ואם לא למילוי פנימי, אז לפחות לעורר תיאבון רוחני בעזרת שאלות מהותיות על החיים. אומנות כזו אני מוכן לצרוך, ואף לקום ולמחוא לה מחיאות כפיים סוערות.
