זה ידוע לכל חוקר: הצחוק תורם לבריאות. הוא משפיע לטובה על מערכת הלב, מגן על המערכת החיסונית, מאזן את ההורמונים, משחרר אנדורפינים, משפר זיכרון וזהו קצה הקרחון.
כשהוא נכון, הצחוק מאפשר לאדם לצאת מעצמו, לראות כיצד הוא נראה מהצד ולהסתכל על החיים ישר בעיניים. כשיש לאדם חוש הומור הוא נפטר מהגאווה, לא עושה מעצמו גדול. הוא צוחק מהחולשות שלו, החל מהפגמים הגדולים ועד למגרעות הקטנטנות. הוא בעצם צוחק עם הטבע.
כי מי אם לא הטבע עשה את האדם כזה אגואיסט שלא רואה מחוץ לטווח רצונותיו – קצת מגוחך ונלעג, קצת מלא בחשיבות עצמית. ומתוך הצחוק האדם יכול לברר את העניינים בצורה מחויכת, מצד אחד להבין את עצמו ומצד שני להבין את הטבע, וביניהם להתרומם ולהיות אדם שלם. אגואיסט ואלטרואיסט, מקבל ונותן, שונא ואוהב, טוב ורע – רק אדם שכלול משתי תכונות מנוגדות והפוכות יכול להבין לעומק הומור, יכול לבקר את עצמו ואת האחרים, והכול בצחוק.
וכך במקום לומר דברים רציניים ותקיפים, חדים ולא נעימים, האדם מתקשר לזולת דרך התלוצצות, מעביר מצבים גדולים כקטנים, ללא התנגדות. העם היהודי הוא כזה, בנוי משני מנגנונים של מינוס ופלוס, חומר ורוח. עוד מימיו בבבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה, כשאברהם ליכד סביבו את מי שנמאס עליו הפירוד והדחייה שיצרו האגואיזם והאינדיבידואליזם, הוא לימד אותם איך לשמר את הכוח השלילי ולאזן אותו בכוח חיובי. אב האומה שיתף אותם בסוד האלטרואיזם שבטבע – כוח החיבור והאהבה – והראה להם את שביל האמצע המחבר בין הניגודים.
מאז ועד היום הומור, הבנוי על דבר והיפוכו, הוא עצם נשמת האומה הישראלית. גם מורי הרב"ש, הרב ברוך שלום אשלג, אהב מאוד בדיחות וצחוק. מובן שלא מדובר בלעג לאחרים, בפגיעה ובדריסה של הזולת. זה משהו אחר לגמרי. הומור טוב הוא לבבי ויפה. יש בו קצת מר וקצת מתוק. הומור טוב בכלל לא צוחק על אנשים אלא על כוח הבריאה – על כוח האגו הטבעי, על יצר הרע שטבוע בכל אחד – זה שמסכסך בינינו ומסבך אותנו על מנת שנתעורר ונתחיל להמתיק אותו באהבה. ואז, בין הרע והטוב, נרגיש את טעם החיים המורכב משניהם.
ואם עוד לא רואים את הקשר בין שני המצבים, אז כמו שאמרה שרה אם האומה, "צחוק עשה לי אלוהים". היא הייתה מופתעת ומאושרת מלידתו של יצחק בנה בגילה המופלג, כשקודם זו נראתה לה מציאות בלתי אפשרית, עד כדי צחוק.
