כמעט שנה עברה מאז הקורונה הגיעה לעולם, והעולם סופסוף מתחיל להתחסן. השבוע בריטניה תחל במבצע חיסונים נרחב, ברוסיה כבר החלו לחסן, ובישראל מדברים על חיסונים ראשונים כבר בסוף דצמבר, אוטוטו.
למרות ההתרגשות שאוחזת בחלק מהציבור, אני לא אופטימי לגבי החיסון. ניסיון העבר לימד אותי שמגפות כאלו אינן נגמרות, הנגיף פושט צורה אחת ולובש צורה חדשה. לכן אפילו אם ניפטר בשיעור מסוים מנגיף הקורונה הנוכחי, תגיע מוטציה חדשה שתצביע על המקום העיקרי שעלינו לשפר.
ייתכן והחיסון הנוכחי ימגר את המגפה הנוכחית, אבל המגפה הבאה תהיה ערמומית יותר ואיש לא יצליח להתחמק ממנה. בשונה מהמכה האחרונה שהייתה "ידידותית" ונעימה יחסית, המכה הבאה תהיה אכזרית יותר, עמוקה ומכאיבה. היא תנענע אותנו בחוזקה כדי שנפיק את הלקחים המתבקשים.
המגפה האחרונה נתנה מכה קלה בכנף האנושות. גילינו בצורה מובהקת שאנחנו קשורים בינינו בתלות הדדית, שלילית ולא חיובית. עיכלנו במקצת שרוב העסקים והעיסוקים שלנו מדומים, שיש תחומים רבים שאין בהם צורך של ממש, כמו תיירות ומסעדנות, שלא לומר חלק נרחב מעולם התרבות. הם מתגלים כלא נחוצים, או לפחות לא חסרים כמו אוויר לנשימה. מצד אחד קילפנו שכבה מהעור שנעשה עבה ומחוספס מקשרים אגואיסטיים שהפעילו אותנו והפרידו בינינו, ומצד שני אנחנו עדיין רחוקים מאוד זה מזה, עדיין אין בנו עניין ורצון להתקרב בינינו. כל עוד אין יחס חם ולבבי בין אדם לאדם, הטבע ימשיך ללחוץ עלינו.
לטבע יש תוכנית מדוקדקת ומכוונת עד הפרט האחרון, הוא בא לסדר בינינו יחסים נוחים וטובים, בריאים וידידותיים. תוכניתו היא להביא לאיזון ולחיבור בינינו, להשלמה הדדית בין כל בני האדם המפולגים והמנוכרים זה לזה. לכן אנחנו נמשיך לגלוש על גלי הקורונה עד שנפנים את המסר העיקרי של הטבע ששלח לנו את המכה.
על רגל אחת, הטבע רוצה שנקיים בינינו את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", שנתייחס לכל הסובבים אותנו כמו אחים ואחיות, כשווים ולא כשנואים, כאוהבים ולא כאויבים. באמצעות הריחוק החברתי שיצרו תנאי הקורונה, הטבע מבקש להעביר אותנו לרובד פנימי ביחסים האנושיים, להצביע על ריחוק ברצונות ובמחשבות, בדחייה ובסירוב להתקשר טוב זה לזה. הוא מוחק את מה שעומד בדרכנו לקשר בריא ומעודד אותנו להתקשר מחדש – לא כדי לסחוט ולנצל, אלא כדי לתת זה לזה.
הטבע רוצה ללמד אותנו איך לנהוג נכון בין איש לרעהו, איך להבין אותו נכון ולהיכנס עימו בהתקשרות הדדית. הטבע רוצה שנבין את השפה המיוחדת שלו, ואנחנו כמו תינוק בזרועות אימו, מביטים בו ולא מבינים, ממצמצים ולא יודעים כיצד להגיב נכון. כמו אימא אוהבת, הטבע עושה לנו פרצופים, משחק עימנו, שר לנו, מדבר ומדבר, כדי שנלמד איך להגיב חזרה, איך לחקות את דיבורו, איך להתקשר אליו מבעד להצגה.
אם היינו משתדלים לחדור לפנימיות הטבע, לומדים לדבר את השפה העשירה שלו, לא מזלזלים בו וביחס שלו כאילו הוא עצם דומם וקר, כאילו הוא ברא ועזב פעולתו, היינו קולטים ממנו כוחות גדולים. בעזרתם היינו מתפכחים ומרגישים, מתרחבים ומתעלים לדרגת התפתחות גבוהה יותר, רוחנית, דרגה שהייתה ממלאת את כל עולמנו, מציפה אותו באור בהיר. כך היינו ניצלים ממכות טבע בעודן קטנות, מבינים שכל תכליתן היא לעורר אותנו ואין בהן דבר רע. היינו מזהים את מבטה של האם, את כוח הטבע הטוב והמיטיב, את הכוח העליון.
מטבע הדברים אנחנו עדיין פועלים מתבנית חשיבה אגואיסטית, רצים מיד לנטרל את המכה במקום להבין את שורשה. אבל לא חיסונים אנחנו צריכים, אלא להבין מה הטבע רוצה מאיתנו. לא לרוץ ולמגר את החולי הגופני בחיסון חד-פעמי, אלא להשתמש במצב כדי להתאמץ להבין את מטרת הטבע.
עם כל מאמץ וניסיון להבין אותו, לפרש אותו, לנסות לתפוס את היחס שלו, להשתדל לקלוט, להשיג ולהבין בכל מאודנו, הערפל יתפוגג והאמת תתבהר: הטבע שלם ומושלם, גלובלי ואינטגרלי, אוהב וחומל, וכל שעלינו לעשות הוא להתחבר יחד כדי להרגיש ולהבין אותו. לפעול כאיש אחד בלב אחד – איש מחוסן מכל פגע.
