אתמול דיברתי עם הנכדים שלי, נער ונערה שסיימו תיכון, מתכננים להמשיך לאוניברסיטה וכמו צעירים בגילם טרודים לגבי עתידם: מה ללמוד, איפה לגור, עם מי להתחתן.
שמעתי דרכם איך הדור הצעיר של משבר הקורונה נקלע לעסק ביש. הכאב והספק נוצרו בהם מחוסר אונים, מחוסר ודאות לגבי העתיד, מחוסר ביטחון. הם דומים לילדים ששכחו אותם בבית. להורים יש יסוד, תבנית חיים מוצקת, אבל הם שרצו לברוח החוצה, לבלות ולטייל, לרכוש מקצוע, מרגישים פתאום שאין יסוד להיבנות עליו, שהריחוק החברתי חונק, ובהרבה מקרים חוזרים לאימא.
מבנה הנעורים בדורות אחרים היה דומה. על פי רוב הוא כלל התרחקות מבית ההורים, נדידה ומעברים, חלקם אחר כך חוזרים, בדרך מוצאים בן זוג, מתחתנים ולפעמים מתגרשים. אבל היום אווירת הנעורים משתנה בצורה טוטלית ולא במקרה.
אנחנו נמצאים בתקופת מעבר והיא מואצת, ואולי מכאן התקווה שהיא תיגמר במהרה. בינתיים אנחנו תלויים בין העבר לעתיד, בין העולם הישן והמוכר, לעולם החדש הלא ידוע. הזרמים עוד לא תפסו כיוון ברור ומושכים לכל מיני נתיבים, ומי יודע לאן המשבר העולמי מתפתח, כלכלית, חברתית, ערכית.
הדרך הטובה לעזור לצעירים התועים היא להסביר בהרחבה באיזו תקופה אנחנו נמצאים ויחד איתם לפתח גישה למחר הלא נודע. לתת להם ראייה של המצב הבא, שנכון הן להיום והן למחר. להסביר שיש בעל בית לכדור הארץ, הטבע האינטגרלי, ויש את חכמת הקבלה שמלמדת את החוקיות שלו, ויש בה גישה בריאה לחיים: חכמת החיבור.
עלינו ללמד את הצעירים (ואותנו) שאנחנו עומדים לקראת תהליך הרה גורל של כינון חברה חדשה, מחוברת ומקושרת, ולכן עלינו להיות קרובים יותר זה לזה, לרקום מחדש את היחסים בינינו כך שיועילו לכולם. ברגע שמתחילים להתגבר על המרחק הטבעי בין בני האדם, החיבור החברתי מרכיב מעין זכוכית מגדלת, כלי שאפשר דרכו להשקיף בקלות ולקרב את העתיד. והעתיד פשוט יותר ממה שנדמה.
