אל תסתכלו לאחור

למרות האזהרה היא לא הצליחה להתאפק, הסתכלה לאחור בגעגוע לסדום הנחרבת והפכה לנציב מלח דומם. כך התורה מספרת בדרך אלגורית על "אשת לוט", רצון פנימי שקיים בכל אדם, רצון לדבוק במוכר, להישאר דומם, בלתי מסוגל להתנתק ולהתקדם, גם אם המצב הקודם היה נורא.

כל חטאם של אנשי סדום היה בצורת הקיום שבחרו לעצמם: "שלי-שלי, שלך-שלך", ולכאורה מה כל כך נורא? זה הוגן, זה צודק, אני בשלי אתה בשלך, אף אחד לא מתערבב ולא נכנס למעגל של האחר. אלא שזו דרך מנוגדת לאופן שבו מערכת הטבע מקיימת את העולם – בהרמוניה, בחיבור הדדי וביחסי גומלין בין כל הפרטים. אין נטייה סותרת יותר את חוקי הטבע מהפרדה, מוסרית ככל שתשמע, כי היא מונעת מאיתנו להגיע ליחסים מתוקנים ומנתקת אותנו מהטבע.

אותה נטייה "לוטית" דוחפת אותנו היום בכוח להצטופף בשדות התעופה, לנסות לשחזר תמונות מוכרות של הנאה: מסעדות, הצגות, אופנה אכזרית, משחקי תחרות; תמונות של ניתוק רגשי בין אנשים ואטימות לב לטבע. הנטייה הזאת גורמת לנו כחברה אנושית להסתכל בגעגוע לאחור, למצב שהיה, מת ולא יחזור, ומעכבת אותנו מהתקדמות לקראת עולם של צניעות חומרית ועושר רוחני של קשרים חיים.

לא חסר לנו כלום חוץ מהתקדמות לקראת חיבור בין כולם, כדוגמת הכוח העליון, ולשם כך הביא עלינו הטבע (בגימטרייה אלוהים) את המשבר העולמי הזה. כדי שנבין מה מקולקל בעולם המלאכותי שבנינו, ונתקן. להסתכל אחורה כדאי בתנאי שזה לצרכי סיכום והפקת לקחים לעתיד. אחרת לא. אין מה לעשות חפירות ארכיאולוגיות, ללטף בגעגוע חפצים מיותרים. מה שלא מקדם – חותכים וממשיכים.

אנחנו מרגישים איך העולם מאחורינו מתפרק, מתרוקן מכל הטוב שכביכול היה בו. אנחנו מאבדים מקומות עבודה, מאבדים יציבות קיומית. הדבר היחיד שאנחנו צריכים להחזיק בו הוא הידיעה שכל זה בא כדי להראות לנו שהחיבור ההדדי בינינו הוא ההצלה. ששום דבר אחר לא יסייע לנו לספק לעצמנו חיים, ולו במובן הפשוט ביותר. הנה מגיעים החיסונים ומפיחים תקוות שווא, שנהיה שוב בריאים ונצא לעבודה, ששוב נטוס ממקום למקום, שנחדש את הקשרים הישנים האחד על חשבון חברו. אבל אנחנו נגלה במוקדם או במאוחר שגם אם נהיה בריאים לגמרי, כאילו ריססו את האוויר באבקת קסם והמגפה תתנדף מהעולם, המצב לא משתפר במאומה.

עוד נגלה תובנה עמוקה יותר, שהווירוס לא הגיע מחי זר, אלא הוא תוסס בתוכנו, נובע מהיחסים בינינו. ושאין לנו אלא להביא את עצמנו להיות מחוברים יותר, להתקרב כולם, בני אדם, עמים ומדינות, עד שנהיה כולנו שווים, כולנו חשובים. כי הכוח העליון, הטוב והמטיב – תקראו לו "הטבע" או "אלוהים" – הוא אחד לכולם, ולכן החיבור בינינו הוא הדבר היחידי שיכול לקרב אותנו אליו, לאותו מקור רוחני עליון שלנו. וכשנתקרב אליו, יהיה לנו טוב. זה הכול.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא