היום שאחרי החיסון

מיום ליום אני שומע עוד אנשים מתלחששים בציפייה לקראת "עונת החיסונים", לקראת ההתחלה של סוף המגפה, לקראת החזרה לחיים נורמליים. אבל למרות ההתלהבות הרגעית והתזזיתיות הישראלית המציאות השתנתה, האנשים עברו שינוי פסיכולוגי ומה שהיה כבר לא יהיה.

זה גדול מאיתנו לכן קשה לעכל זאת מבעוד מועד. אבל אני צופה שביום ההוא, כאשר האוכלוסייה תהיה בריאה ולכאורה אפשר יהיה לפתוח הכול, לנסוע ממקום למקום, להתחבק ולהתקרב בלי מסכות מפרידות, נגלה שהתבגרנו.

נרגיש לבד שאנחנו לא כל כך רצים לאותם בילויים, לא נמשכים לאותם מילויים קודמים. עברנו לשלב חדש בהתפתחות האנושית שלנו, והעולם הפנימי שלנו אינו כתמול שלשום. נבין שאנחנו לא מי שהיינו לפני פרוץ הקורונה, שאיבדנו את התיאבון. כי במה היינו עסוקים אז, בלהרוויח ולבזבז? בלעבוד קשה ולנפוש שבוע-שבועיים?

שנת הקורונה קידמה אותנו מאוד ביחס רציני לחיים. כמו בני נוער שפתאום מתפכחים ומסתכלים על הצעצועים שלהם בסלידה, או כמו צעירים שפוצחים בפרץ בילויים, לילה-לילה עד שעות הבוקר, ובין-לילה מואסים במצבם ומחפשים להתייצב ולהתיישב – כך תעבור האנושות תהליך התבגרות דומה.

כבר לא נוכל למלא אצטדיונים בהמוני צופים, לגדוש מסעדות, או לשבת בבתי קפה ולהתפלפל ערב ובוקר. אנחנו נרגיש ממש חדשים, בעלי זהות ורצונות חדשים. השתנינו כמעט לחלוטין, ואנחנו לא צריכים את היכלי הקניות, את בתי המסחר והקניונים, או את מרכזי התרבות למיניהם.

יש מי שיחזרו לשגרה ומתוכה יגלו שהם לא רוצים בה, ויש מי שמראש לא ירצו בכלל לצאת מהבית, שטוב להם לעבוד מהבית. לא רק נשים, שלרוב זו מסגרת חיים נוחה להן, אלא גם גברים רבים. הרי מה רע? החיים במרחב הביתי, בחיק המשפחה, הם חיים נוחים וטובים, יעילים ושלווים. בלי פקקים, בלי תורים, בלי לחצים מיותרים. אז למה להתגנדר, לבלות שעות ברכב, ולגזול חצי יום על פוזות ומחוות מזויפות? טוב וזול יותר לשבת בפיג'מה ולהתקשר מהגינה הירוקה, רגוע וחסכוני לעבוד עם הלפטופ מהמרפסת. קליק וגמרנו.

גם למעסיקים העבודה מהבית משתלמת. העסק מתנהל כמו שצריך בשלט רחוק, יש חיסכון אדיר בהוצאות משרד וכל הכרוך בו. עסק קונקרטי ויעיל. ברגע שהתועלת הזאת תחלחל לכל שכבות הציבור, היחס שקיבעה בינינו הקורונה, אותו ריחוק חברתי ששמר עלינו מלהידבק ולהדביק, יהיה עדיף עלינו. ההרגל להתרחק זה מזה יהפוך טבע שני, והוא גם יהווה את הבסיס לקשר העתידי החדש שעוד יהיה עלינו לרקום בינינו.

כרגע מוקדם מדי לדבר על שלבים מתקדמים ביחסים החברתיים בינינו. ההאטה והקירור שבאים מצד הטבע נוחים לנו ומכתיבים את רוח התקופה. אבל אם לרמוז הלאה, המצב הזה לא יספק אותנו. חלל חדש עוד ייפער בנו ונרגיש צימאון לקשר רוחני עם הזולת. דחף למערכת יחסים חדשה. אך לשם כך צריכים להקדים ולהתגלות מעין נרפות וחוסר אונים, חושך לפני אור.

קשה להצביע על אופי השינויים, על תצורת העולם החדש והמערכות שייבנו בו מחדש, אבל אין ספק שקו חשיבה חדש והתנהגות אחרת ישלטו בנו. בינתיים נתרווח על הכורסה הקטיפתית בסלון – משרדנו החדש – ועוד חודש-חודשיים, שנה-שנתיים, מי יודע, נתחיל להתפקס ולחשוב איך לארגן מחדש את העסק האמיתי: החיים שלנו.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא