להתחבק כמו בני אדם

למי בשנה האחרונה לא חלפה מחשבה שמתישהו זה ייגמר? נצא בלי הגבלה, נתחבק חופשי, נקבל את החיים בחזרה. מעין מחשבה רפלקסיבית, שאם מתבוננים בה מקרוב היא די מצחיקה. ראשית כי החיים לא נעלמו ולא הלכו לשום מקום. ושנית, תלוי איך מגדירים "חיים".

באדם יש מנגנון מיוחד שמטפל בזיכרונות שלו. ברגע שהווה הופך לעבר, הזיכרון מתרכך. אפילו זיכרונות קשים מתמתקים. למשל מלחמה. הרי כולה סבל, טרטור תחת איום מוות מתמיד, כל חייל רק רוצה שתיגמר והוא יוכל לחזור הביתה בשלום. אבל זיכרונות החיילים אומרים: "איך נלחמנו, לא ישנו, לא אכלנו, מסביב נפלו פגזים, אח, זו הייתה תקופה!".

אם נבחן בעין בלתי משוחדת את העולם שהיה עד הקורונה, נודה שהוא לא היה כזה חופשי ומאושר. האמת היא שקיללנו. קיללנו את עצמנו על ההרס האקולוגי שעשינו, ראינו את כל הליקויים בחברה שבנינו, את העוני הנורא מול העושר הרהבתני, את הסבל שגרמנו זה לזה ולכל הסביבה. ראינו, ולא היינו מסוגלים לעצור ולהפוך כיוון. מדינות, ממשלות, ארגונים ובני אדם פרטיים, הסתכלנו על עצמנו בשנים האחרונות בחלחלה ובלי כוח לשנות, מייחלים בלב שיקרה משהו שיעצור את הרכבת הדוהרת. למה כל כך קשה לנו להבין שזה בדיוק מה שקרה?

חיינו בעולם הרוס ממלחמות ומאגו שייצר בלי שליטה, ילדים חוו חרמות איומים, הורים היו בעבודה כל הימים, וההמתקה לוחשת לזיכרון: "אח, אבל איך טסנו לחופשה באי, יצאנו לבלות, לקנות". בכל זאת נצטרך לבחון בכנות איפה היינו, מהי המוטציה הוויראלית שהפכנו להיות כחברה, ומה עשה כאן כוח הטבע העליון כאשר בא והרחיק אותנו זה מזה.

תגידו, למה להרחיק? מה כל כך נורא להתקרב, להתחבק, לצחוק, לשתות ולאכול ביחד? כשלעצמו זה לא רע, זה דחף טבעי שקיים בכל בעל חי, כמו פרה שמלקקת את העגל הקטן שלה. אבל אצלנו בני האדם, הנטייה הזאת מתלכלכת כאשר היא באה במגע עם הדחף האגואיסטי שלנו, שגורם לכך שתמיד יתערבו בקשרים חישובי אינטרס אישי, רצון לשלוט ולהכניע זה את זה. ולא סתם זה כך. אנחנו מיועדים להגיע לאהבה בדרגה גבוהה יותר, לצקת תוכן פנימי, נצחי ושלם, לנטייה הטבעית לאהוב.

אהבה, כמו שאנחנו מכירים בעולמנו, מגיעה מתוך הגוף החי. זו התעוררות אינסטינקטיבית לחבק, לנשק. ואנחנו צריכים להוסיף לה את השאלה: למה אנחנו עושים זאת? בשביל מה? לחקור למה הטבע מעורר בנו כאלה רגשות ודחפים? לא נועדנו לפעול פשוט כך, בצורה עיוורת, לפי התעוררויות מזדמנות, אלא מתוך ידע והבנה לאן לקחת ולהרים את האהבה.

ההתחקות הזאת תביא אותנו להכיר את תוכנית הטבע, תוכנית הבריאה: שעל ידי אהבה פנימית שנבנה בינינו בצורה מודעת על פני האגו, בין כל בני האדם, נתחבר למערכת קשר אנושית שנקראת "אדם", ובסופו של דבר בתוך אותה מערכת נמצא את קשר האהבה הגבוה ביותר במציאות – עם הטבע עצמו. אז אם תשאלו מהם החיים שלנו? הם לא דחפים ביולוגיים ורפלקסים מותנים, אלא נוסחה מדויקת לקיום נעלה, לחיבור עם הטבע העליון.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא