חצי סגר שלישי: מה למדנו על היחסים בינינו?

השבוע נכנסו לתוקפן תקנות הסגר השלישי. אלא שמסגר לסגר האדישות ועייפות החומר גוברות והציבור הישראלי מואס בהגבלות. מה גם שמבצע החיסונים המואץ נותן אווירת סוף מסלול, וברחבי הארץ מתנהלים העסקים כרגיל: חנויות רבות ממשיכות לפעול, מסעדות ובתי קפה מספקים שירותים, והמונים מבלים בפארקים כאילו אין מגפה.

מעניין להתבונן על התהליך המרתק שעברנו השנה: הגבילו אותנו במסכות ובשמירת מרחק של שני מטר, ואנחנו מורדים בשקט בהגבלות. פתאום מתעורר בנו דחף להתקהל יחד, להיפגש בבתי קפה או בחצרות, להתחבק ולהסתחבק. מעם קשה-עורף נעשינו לעם חברמן.

אם לצלול לנבכי המחשבה, אז האדם תוהה "מה אכפת לי מהקורונה הזאת? אני מוכן למות, העיקר קצת ליהנות מחברה טובה". אולי זה הרהור בוטה, אבל בחלק מהציבור מתגלה התנגשות מחשבתית כזו בין הדרישה של הקורונה להתרחק ולהסתגר, לבין הצורך העז שצומח ודורש לשוב ולהתקרב.

ברור שאנחנו עם שאוהב לבלות ולנפוש, עם שחובב לחם ושעשועים, אבל אין מניעה להזמין לחם פריך הביתה ולצפות בשעשועוני טלוויזיה. יכול להיות שזה כוח טבעי שמתעורר בנו, כמו בילדים עקשנים, "סגרו אותנו אז נעשה דווקא, נצפצף על החוקים וההגבלות". אבל נראה שזה כוח אחר, עליון, שפועל ומתבטא אחרת בכל אחד ואחת. אחד רוצה להפגין יחד בכיכרות, שני רוצה לאכול עם המשפחה במסעדות, שלישית רוצה לצאת עם חברות לקניות. מה קרה לנו, אגואיסטים מלידה, שמתגלה בנו רצון לחבור?

נראה שזו עוד אחת מההשלכות החיוביות של שנת הקורונה. הטבע מקדם אותנו להפנים שאין ברירה, אנחנו חייבים להיות יחד כי פשוט טוב לנו יחד, טוב לנו להיות קרובים ורע לנו להיות רחוקים. הטבע מעורר בנו שֵׂכֶל עליון על ההיגיון הנוכחי שלנו. הוא מחייה את תחילת האדם הרוחני שבנו ומאפשר לו לגבור על החלק הבהמי שדורש לטובת עצמו בלבד.

בתוך היחד מורגשת מתיקות חדשה, טעם שלא הכרנו, ולכן נהיה מוכנים להקריב ולשלם עבורו. מה נקריב? חלק מהאגו שלנו. מה המחיר? לא גבוה. רק לחשוב קצת לטובת הזולת. להעדיף את הקרבה הלבבית, את היחד, להפגין חום ודאגה לאחרים. זו החוקיות של מערכת הטבע ואם היינו מתדמים לה היינו באיזון מופלא.

הטבע מקושר בכל חלקיו ואנחנו חלק אינטגרלי ממנו, אלא שאנחנו הפוכים ממנו בתכלית ההיפוך. במקום להיות עגולים ומתחשבים, אנחנו מרובעים ואנוכיים. לכן הוא לוחץ עלינו במיני הגבלות, שולח מכות טבע ומגפות – אבל לא כדי לחסל ולהשמיד, אלא כדי לעורר ולנתב אותנו חזרה אל המסלול הגלובלי. בעזרת וירוסים הטבע מזמין אותנו להתעלות מעל כוח האגואיזם שמושך הכול לעצמו, אל כוח האלטרואיזם שמתחשב בזולת. זאת המגמה של הטבע. לכן אם נשבור את קירות ליבנו ונתקרב זה לזה מבפנים, ייפלו גם ההגבלות והחומות. הן תוצר ישיר מהיחס ההדדי שלנו.

השנה נסגרת ונפתחת בתובנה משמעותית. הטבע מעורר בנו בו-זמנית שני מצבים מנוגדים: מצד אחד דחייה טבעית זה מזה, שמגולמת באיסור להתקהל ולהתקרב, ומצד שני שנאה להגבלות לצד רצון להתקשר ולהיות יחד. שני הפכים בנושא אחד. אבל לא די בשני אלה, אלא נצטרך לאתר את שביל הזהב, את האמצע במתח ביניהם – בין הפלוס למינוס, בין החיבור לניתוק, בין הריחוק לקירוב, בין המילוי לריקנות, בין המועקה לשחרור. והאמצע הוא לא בימין ולא בשמאל, אלא בשלמות בין השניים, בחיבור ההדדי מעל הכול.

זו רק תחילת השנה, תחילת השינוי, אבל זאת המודעות החדשה שעלינו להמשיך לרכוש: שימוש מושכל ונכון הן בכוח החיובי והן בכוח השלילי למטרה אחת – גילוי כוח הטבע האחד ביחסים בינינו.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא