על אסון מוסרי וחזון רוחני

"אנחנו על סף אסון מוסרי", הכריז השבוע ארגון הבריאות העולמי, "האופן שבו הפיצו את החיסון בעולם בין המדינות העשירות למדינות העניות מראה בדיוק מי אנחנו, וזו בושה". 39 מיליון מנות הגיעו ל-49 מדינות בעלות הכנסה גבוהה, ורק 25 מנות למדינות בעלות הכנסה נמוכה. לא 25 מיליון, לא 25 אלף. 25! מסקנתם המוצהרת היא שכל המדינות צריכות להתחיל להתנהל כמו משפחה אחת גדולה, אחרת יהיה איום ונורא.

טוב, זאת לא בדיוק מסקנה, כי מסקנה היא דבר שאדם מפיק ממנו לקח ומכאן והלאה משנה את יחסו והרגלו. אין כאן יותר מאמירה שצריכה להיאמר, כדי שיהיה אפשר להמשיך להתנהל כרגיל. אותם רופאים ש"מתריעים" על האסון התחסנו ראשונים בעצמם, ועכשיו הם יכולים לצעוק בשקט: "בואו נהיה בני אדם, בואו נחסן את כולם!".

יש במקרה הזה דבר מעודד. כי העולם מתקדם מהר לגלות מיהו ומה הם מניעיו. אין חדש תחת השמש, תמיד התנהגנו כך זה עם זה: כלפי פנים דואגים לעצמנו על חשבון האחרים, כלפי חוץ מפגינים צדקנות מוסרית. אבל עכשיו מתגלים תנאים חדשים בעולם שמונעים מאיתנו להסתיר זאת. כמו רוח שבאה ומעיפה את הכובע מהראש, כך נכנסה מערכת הטבע לעולמנו, ובעזרת מגפה ומשברים נלווים מסירה את כל הכיסויים מהאגו אחד-אחד, עד שיישאר במערומיו, על כל הערמומיות שלו.

אין טעם לקונן על הרוע תוך עמידה בצד של הטובים, ומשם להתחיל להאשים ולקטר כאילו לפתע העולם התדרדר. כל מה שיש בעולם הוא רצון אנוכי, אגו, זה לא חדש, כתבו עליו אבותינו לפני שנים רבות: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – יצר שגורם לאדם להרגיש נבדל מהשאר, עומד לעצמו בפני עצמו, במנותק ממערכת הטבע. אין כאן אשמה אנושית, כי זה ב"אשמת" מערכת הטבע, בפעולת הכוח העליון. רק צריך ללמוד שיש כוונה מאחורי הדברים ויש להם מטרה ותכלית: להבין שיצר ההפרדה מושל בנו, להצטער על כך מאוד, ולהפוך יחד את פני הדברים ו"איש את רעהו יעזורו".

בינתיים לאף אחד לא באמת אכפת, אף אחד לא מצטער. להיפך, אנחנו נהיים נוקשים, קשים יותר: "אני לא מוותר!" האגו אומר. אבל בזו אחר זו יבואו בקרוב בעיות שונות לעולם, השייכות לאקלים ועוד, מכות שפעם היו נוחתות על אזורים מסוימים יפגעו בצורה גלובלית בכל העולם, אינטגרלית על כל אדם ואדם, בין אם הוא בן מלך או איכר, והן ירככו אותנו ויובילו בהדרגה להבנה של התלות ההדדית בינינו. שלא נמשיך לחיות כל אחד לעצמו.

והעיקר הוא לא שנבין אלא שנרגיש. לא סתם נגיד מילים יפות כמו "כולנו משפחה אחת", אלא נרגיש בחוש שאנחנו באמת שלם אחד, שאנחנו לא מסוגלים לחשוב רק על חלק אחד של החברה בלי להתחשב בחלק השני. אם נתחיל להתייחס לאנושות כגוף אחד, לא נוכל במקום אחד לכרות את היד, ובמקום אחר לעשות קרנבל. זה צריך להיות השלב הרגשי הבא בעולם, החזון הרוחני שלנו.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא