החיים שנה אחרי הסגר

עברה שנה מאז נעלמנו מאחורי מסכות, ריחוק וסגר, ועדיין אין לנו כיוון וניחוש מה לעשות עם זה, איך להשתמש במצב שניתן לנו כדי להתקדם בחסות המשבר מכאן והלאה. איך לקחת את עצמנו בשתי ידיים ולהתרומם גבוה יותר. לפתח את החינוך, לתת מענה לדור הצעיר, לטפל בגיל השלישי.

סופסוף התפנה לנו זמן, מרחב למחקר. נבלם המרוץ המודרני שהכריח אותנו להתרוצץ בלי לשאול לאן. קיבלנו הזדמנות לקחת את העצירה שנכפתה עלינו מבחוץ על ידי כוח עליון, ולנצל אותה למחשבה עמוקה על החיים שניהלנו, על מערכות החברה שבנינו. לשאול מה אנחנו באמת רוצים מהחיים, ומה הטבע רוצה מאיתנו.

ולמרות זאת עדיין לא לקחנו את ההזדמנות לידיים, לא עשינו שימוש במצב המיוחד שניתן לנו. לא נראה שמתגבשת בנו מחשבה או תוכנית מה כדאי לעשות עם המשבר שנפל עלינו.

להפך, הממשלות בכוחניותן נותנות דוגמאות לא מכובדות להבנת הסיבות למשבר: "אני רוצה כך, וככה יהיה!". בלי היגיון מאחורי הפעולות, בלי הסבר מובנה לאן. אין היום בעולם ממשלה שיודעת להתמודד נכון עם המגפה. אין השתדלות להתמצא במשבר ובסיבה שהביאה אותנו אליו, ובהתאם להנהיג נכון את העם והחברה. כך ניצב העולם שנה מפרוץ המגפה, בחוסר אונים מוחלט.

בסופה של המגפה, הישיבה בסגר צפויה לעורר רגש חדש, שכל חדש, צורת התנהגות חדשה. אבל זה ייקח זמן ויבוא מאין ברירה. אם היינו משתדלים יותר להבין למה נחתה עלינו מגפה כרעם ביום בהיר, איך קשורה המגפה להתנהגות החברתית שלנו, אז היינו מתחילים להסתדר אחרת, מבינים איך לפעול באופן רציונלי, מבוקר, בשלבים הדרגתיים. גם בינינו וגם מול הטבע.

אבל בינתיים אנחנו לא מראים שום נטייה לקשור בין המגפה להתנהלות החברה. לא מסוגלים לראות שהכול תוצאה של טבע האדם – האגו האנושי והלא מרוסן שנתנו לו להשתלט על החיים שלנו, עד שיצר בינינו פירוד נורא והחליש אותנו מאוד. עוד אין בנו נטייה לקלוט שאנחנו צריכים להשתנות ביחסים בינינו. וכשנשנה את היחסים ונתקרב זה לזה על פני הפירוד שפגע בנו, תיבנה תשתית יציבה לגוף אנושי גלובלי-אינטגרלי, שמגפות לא יכולות לתקוף אותו.

אנחנו רחוקים מלקשור בין הדברים, רחוקים לראות בקשר בינינו את מרכז המציאות הקובע כל מה שמתרחש בעולם, שאפילו נטייה אינסטינקטיבית לקבוע יחסים טובים יותר בין מדינות, בתוך ממשלות אין. לא נראה שהמנהיגים תופסים את הרעיון הזה ולו במקצת. שם האגו דווקא מתפרץ בצורה יותר ויותר גרועה.

אין לנו מה לקוות שהמגפה תעבור תוך כמה חודשים, או תחלוף כמו שפעת עונתית. כאן מדובר בלימוד הטבע, מה הוא רוצה מאיתנו. אנחנו מתייחסים אליו כאל דומם, ואנחנו חייבים להתחיל להתייחס אליו כאל כוח עליון, ששולט עלינו. להבין שדרך המגפה ושאר המכות, הטבע מדבר אלינו, מתאר מה עלינו לעשות כדי להתרומם כחברה מהמשבר, למקום גבוה יותר. זאת התקווה שלנו.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא