משנכנס ספק מרבים בשמחה

"משנכנס אדר מרבים בשמחה". אבל על מה יש לשמוח בשנה כה סוחטת? איך להטעין את השמחה ולהפוך אותה כפולה ומכופלת? נכון שזו תקופה מלבבת לצמחים ולבעלי חיים, אבל לא בדיוק נוחה לבריות שהולכות על שתיים.
ולמרות זאת, עם כל חוסר הנחת הזה, אם מסתכלים על הדברים מנקודת ראות חדשה, רואים שכן, יש סיבות טובות לשמוח.
הסיבה העיקרית לשמחה היא כשקולטים לרגע מאיזו כמות זבל ומטען עודף נפטרנו השנה. מריצה אחרי הנאות כמו בילוי במסעדות יוקרה, מהשתתפות באירועים ראוותניים, מקניית לבושים ותכשירים של מותגים שזללו את המשכורת שהרווחנו בעבודה שוחקת מסביב לשעון. גם מטיסות לאתרים שונים עם שמות נוכריים כדי להצטלם ליד מונומנט היסטורי מעבר לים, כאילו אין מספיק אבנים ליד הבית. כל אלה התחילו לנקות את האוויר והים, טיהרו את הזיהום הנפשי.

ומנגד – אפילו שלא ביקשנו – קיבלנו זמן. והזמן הזה מתחיל בהדרגה להתמלא במחשבה עליונה וצלולה: מהם החיים? מה אני מרוויח מהם? מי נהנה מהם? מה נחשב להצליח? מה אני רוצה להשיג בשנים שנקצבו לי על פני האדמה? ולמה נכנס אדר והעולם לא מחייך? אלו שאלות שכדאי להוקיר, כי הן המפתח לשמחה הכי גדולה שיש.

השמחה הכי גדולה שיש, כתבו חכמים, היא השמחה מהתרת הספקות. כששאלות מהותיות מקבלות מענה, כשסתירות וניגודים שמורגשים בחיים מתבררים פתאום כמשלימים. כשהנסתר הופך לגלוי. זאת השמחה שעומדת מאחורי ההזמנה באלגוריה של פורים: בואו, גלו מה מסתתר בעולם, "מגילת אסתר" – גילוי ההסתר.

אלפי שנים עברו על האנושות בהסתרה, בלי שנבין למה ובשביל מה אנחנו חיים. התפתחנו על ידי דחפים טבעיים, בלי לדעת לאן ומדוע, מה התכלית. עכשיו הגיע זמן שנקרא בספרי הקבלה על "הדור האחרון", שנחזור ונבין מחדש את החיים מתחילתם המתפזרת במפץ הגדול ועד תכליתם המתקבצת לשלם מושלם. לראות את הסוף שנעשה במחשבה תחילה.

זאת אומרת, בשנים הקרובות אנחנו עומדים כמסה אנושית לשפוך אור על כל ההיסטוריה, להבין יחד מהו הכוח שהסב לנו הרבה סבל ונתן לנו מעט סיפוק בחיים. להסתכל על כל התקופות שעברנו, להבין מה קרה בהן, איך בדיוק ולאן זה הוביל. ללמוד שהגענו היום לזמן מימוש תכלית האדם – להכניס שמחה בעולם.

ככל שנרבה לשאול ונשתדל לגלות את הכוחות הפועלים מאחורי תנועות העולם, תיגלל בפנינו המציאות והטבע יספר לנו על כל הכוחות, ביניהם אלו הנקראים המן וזרש, ואלו הנקראים מרדכי ואסתר.

הסיפור החיצוני יעמיק ויהפוך לסיפור פנימי, נרגיש את המן וחבורתו כקולות בתוכנו, שאיפות לקבל, לתפוס, להצליח, לנצח את האחרים. ומה מרדכי שבפנים אומר? לא, כוחנו מתגלה בחיבור, בשיתוף, בערבות.

נרגיש את שני הכוחות המנוגדים האלו נאבקים זה בזה, את "העיר שושן נבוכה", לא יודעים להכריע עם מי הצדק, עם מי משניהם להזדהות. עד שכוח הטוב מתגבר, וכל הפערים שקרע בינינו האגו המלא שנאה, מתכסים באהבה, כך שכוח הרע הופך גם הוא בחסות החיבור לטוב, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". הספקות מותרים והניגודים מתאחדים.

לשבת ולבכות על זה? להתעצב בחג המסכות? יהיה זה זלזול גס במתנה שקיבלנו, בהזמנה של הטבע להכיר את תהליך הבריאה ואת התוצאה ממנו. לכן, שישו ותרבו בשמחה.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא