מצפצפים זה על זה

תמונות ההמונים שמצטופפים, צעירים במסיבות בתל אביב כמו גם חסידים בטישים בירושלים, מוכיחות שהציבור מאס בהנחיות. כל אחד בדרכו מפר את הכללים ומוצא שימוש מקורי למסכה שתפקידה להגן מפני הנגיף שחגג שנה זה עתה.

"לא חושבת שיש מדינה בעולם עם כזה חוסר משמעת והתעלמות מהוראות", הזדעזעה פרופ' גליה רהב, מנהלת היחידה למחלות זיהומיות במרכז הרפואי שיבא, בריאיון לאולפן ynet. "ההתקהלויות האלה מעכבות את פתיחת המשק. אנחנו יורים לעצמנו ברגל".

כמוה בכירים נוספים במערכת הבריאות מודים שהם הגיעו למבוי סתום בניהול המגפה. כי עיקר העלייה בתחלואה אינה מהפתיחות שנעשו במשק, אלא מהפרת ההנחיות בציבור. והציבור הישראלי בועט בשתי רגליו האחוריות, כתוצאה מאובדן האמון ברשויות ובמקבלי ההחלטות. לא שקודם היה האמון בנוי על יסודות איתנים. תמיד היה רעוע, אבל איכשהו נשאר עומד על תילו.

אולם מרגע שהקורונה פלשה למחוזותינו, צורת החשיבה של בעלי התפקידים נחשפת, ואיתה מתפורר כל האמון. אלה יכולים לשוב ארצה בעוד אחרים תקועים בחו"ל, אלה יכולים ללמוד בבתי הספר בעוד אחרים נשארים כלואים בבתים, אלה פותחים מחדש את העסקים ואחרים נותרים מרוששים. הכול לפי אינטרסים ושיקולי כדאיות, קומבינות ולחצים.

הציבור מריח את החשיבה הצינית הזאת, למוד ניסיון מפוליטיקאים שמפריחים הבטחות שווא לפני הבחירות שבפתח, והוא מבין שאין מי שדואג בכנות לבריאותו. הבחירות רק יעמיקו את הקרע בין הציבור להנהגה ויחריפו את המצב. שכן על מה מושתתת מערכת הבחירות? על שנאה בין מגזר אחד לאחר. אנחנו מצביעים למפלגה מסוימת רק כדי שהמפלגה המתחרה לא תעלה לשלטון, ומצב חברתי-מדיני כזה לא יחזיק מעמד זמן רב. אם לא נעשה סדר במדינה, אם לא נקדים להיפטר מהלעג והזלזול, אז הטבע, שאנחנו חלק אינטגרלי ממנו, יעזור לנו לעשות סדר.

הקורונה היא חלק מתהליך גדול יותר של הטבע, שמטרתו בשלב זה היא לסייע לנו למוסס מערכות יחסים קודמות ומיותרות שהושתתו על הציניות הקרה של האגואיזם הטהור. בשלב הבא תהיה מטרת התהליך לבנות חברה יציבה, המושתתת על יחסים חדשים שעדיין אינם ברורים, אך הולכים ומתבהרים.

נכון, זה נראה כמו וירוס, מתנהג כמו וירוס, אבל לצד מגמת התחלואה והחיסונים, היצור הביולוגי הזעיר לא בא ללמד אותנו לשטוף ידיים, אלא לנענע את אמות הסיפים שלנו. המגפה הזאת היא מחלה רבגונית, רב-שכבתית, וקומת ההנחיות לזמן קורונה, כמו שמירה על מרחק ועטיית מסכה במרחב הציבורי, נבנית על קומה יסודית יותר שמסתכמת ביצירת הדדיות ואחדות חברתית.

הקורונה מחייבת אותנו להתבונן בקומה היסודית הזאת, להסתכל על עצמנו מהצד בחלוף שנה מטלטלת ולראות איך קו החשיבה שלנו השתנה, איך הרצון שלנו קיבל תפנית, איך מתפרקים ונרקמים יחסים חדשים בין אנשים ועסקים, ואפילו בין מדינות ועמים.

הקורונה, נציגת הטבע הרשמית, רק החלה את מסעה. היא תיתן לנו מבט פנימי אל תוך קומת היסוד, שבנויה מיחסים בין אנשים, שעליהם עומד הכול. היא גם תסחט ותתיש אותנו עם מוטציות חדשות וישנות, תייצר תחושת שווא שהסופה מאחורינו, או לחילופין תגרום לכולנו לסגת לאחור, עד שנעצור ונשאל ברצינות על מהות החיים, עד שנברר ונעסוק במשמעותם של היחסים העמוקים בינינו, באהבת הזולת – תשתית ותמצית החיים.

אם כך ההנהגה הייתה מתייחסת לבריאות הציבור, הן הגופנית והן הנפשית, מתוך דאגה עמוקה ולא מתוך תאווה רגעית לשלטון, אז פני החברה היו מקבלים גוון חדש של אמון, שכל ורגש חדשים, שהיו בהדרגה מבריאים את החברה כולה.

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא