אם לא הייתה אהבה היה צריך להמציא אותה

סקר חדש של מרכז המחקר "פיו" מגלה כי אזרחים רבים טוענים שהתפרצות הקורונה חיזקה את אמונתם הדתית. בארה"ב למשל התופעה בולטת, כמעט שלושה מכל עשרה אמריקאים דיווחו על אמונה חזקה יותר בגלל המגפה. בבריטניה וביפן אחוז המאמינים נמוך יותר, אך גם שם, כמו במדינות מפותחות נוספות, המגמה דומה.

מגמת ההתחזקות מעידה על היותנו מין מפותח, שהתפתחותו היא גם עקב אכילס שלו. ההתפתחות שלנו הרחיקה אותנו מהקשר החייתי, הראשוני והפרימיטיבי שלנו לטבע, ולפיכך אנחנו לא ערים להתנהלות שלו ופגיעים יותר לאיתניו. כך עם כל יכולתנו הטכנולוגית האדירה אנחנו ניצבים חסרי אונים אל מול מגפות כלל-עולמיות, פגעי אקלים ועוד. במצבים גלובליים כאלה אנחנו לא יודעים לאן לברוח, כיצד להתמודד ובטח שלא רואים עתיד בהיר באופק.

 

מכאן נובע בנו הצורך העמוק לחפש בידי מי נוכל למסור את גורלנו, לאיזה כוח עליון אנחנו יכולים להתמסר. אנחנו מתחילים לגשש באפלה ולשאול: היכן הכוח הזה שגורם לנו רע? מסתכלים זה על זה ותוהים, איך נוכל להתחזק נגד המכה הבאה על העולם? ובכלל, מה פשר העולם הזה?

ככל שאנחנו שומעים על עוד אנשים שמתו מהמגפה, תחושת הביטחון מתערערת, הפחד על היקרים לנו גובר, והחיים מקבלים גוון אפרפר, לא יציב, לא מוכר. מוסיפה לזה העובדה שתנאי החיים השתנו בשנה החולפת: העבודה עברה לבית, הילדים החלו ללמוד מרחוק ומסגרת החיים הצטמצמה לגבולות המשפחה. עולמו של האדם התכווץ, כאילו הוא חי בעיר רפאים מוקפת חומות גבוהות.

מאין ברירה, בחיפוש אחר קרן אור נוסכת ביטחון, כשהאדם באמת אינו יודע במה לתלות את גורלו, הופכת לו הדת לעוגן, למקור של יציבות שאפשר להישען עליו. הוא לא בהכרח מוצא בה תשובה על השאלות של מהות העולם, אבל לפחות הילד הקטן והמבוהל שבו מוצא שייכות בדבר גדול. הדת פועלת על הפסיכולוגיה של האדם באופן נפלא.

ממבט ראשון נראה שהאנושות נסוגה לימים עברו, אבל אין זה סימן למגמה של חזרה לעולם דתי ושמרני, אלא לאנושות שמחפשת משמעות, לאנושות שמבקשת קשר לעתיד, ביטחון בקרבה לכוח העליון שמנהל את החיים. מי שבעקבות החיפוש יגיע לדת, ירגיש שאין בה עוגן של ממש, שהיא לא מספקת אותו, וימשיך בחיפושים.

קרל מרקס כבר טען ש"הדת היא האופיום של ההמונים", ואכן עוד בטרם שלחו הדתות הגדולות זרועותיהן אל כל העולם, היו אמונות, טקסים ומנהגי עבודת אלילים רבים. האדם נזקק לאווירת הביטחון שהשרו עליו מאז החל להתפתח.

אותו מרקס אמר גם ש"אם לא היה אלוהים, היה צריך להמציא אותו". כי טוב לו לאדם לחפש קשר לכוח עליון. ואכן אם נסקור את ציר ההתפתחות ההיסטורי נראה שבצמתים שבהם האנושות רקדה סביב מדורות, השתחוותה לפסלים, סגדה לכוח הטבע בדרכים שונות וחיפשה אותו בעולמה, דווקא אז זינקה החברה האנושית בהתפתחותה.

ההתחזקות באמונה הדתית בימי מגפה, כפי שמעיד הסקר האחרון, מצביעה על תהליך רחב יותר שהאנושות עוברת. מגפת הקורונה העולמית מלמדת על בשרה החי של האנושות שאנחנו כפר גלובלי קטן, שכולנו תלויים זה בזה – בחסות כוח עליון אחד. המגפה כמו ערכה היכרות ראשונית, או מחודשת, עם הכוח העליון, השולט בכל פרט ופרט.

בעוד הדת מורה לאדם להתפלל אל הכוח העליון, חכמת הקבלה מציעה לקיים מצווה אחת ויחידה: להתחבר. והיא מסבירה: כולנו נמצאים במערכת טבע הרמונית, מקושרת על כל חלקיה, והאדם כתוצאה מטבעו האגואיסטי המנוגד, פורם כל חוט קשר בינו לבין הזולת, ובכך מפר את חוקי הטבע וקורע את החברה האנושית מהרגשת כוח הטבע העליון. הקורונה היא תגובה שלילית לאנושות מצד הטבע ההרמוני, והיא כעין זרז להשלמת הפער שנוצר בין האנושות לבין הטבע. על כן רק לחיבור ולקשר חיובי אנחנו זקוקים, לדת של אהבה.

 

אין כל רע בנטייה הזמנית לשוב לחיקה של הדת המסורתית. היא תורמת כפליים: ראשית, היא מחברת אנשים ורומזת להם על הטוב שבחיבור – בינתיים חיבור אגואיסטי אבל בהמשך הוא ייתקן לאלטרואיסטי. שנית, היא מגלה למאמינים את חולשתם ביחס לטבע האינטגרלי ומקרבת לתלות בכוח העליון. ככל שילך האיום, כך תיחלש ההיאחזות בדת. אבל בינתיים הכניסות והיציאות מותירות רושם שמתגבש למסקנה משמעותית ומטריאליסטית: הכוח העליון הוא כוח הטבע, האלוהים הוא הטבע.

 

יחס עמוק כזה אינו מתנגש עם אף מנהג או מסורת, אלא הולך עימם בכפיפה אחת. בעל הסולם, המקובל הרב יהודה אשלג, כתב ב"כתבי הדור האחרון": "חוץ מ'ואהבת לרעך כמוך' יכולה כל אומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה". כי כשאוהבים, יש מקום לכולם, לכל אחד ואחת.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא