לגור עם אימא ואבא בגיל 30

שנת הקורונה השאירה הרבה ילדים גדולים בבית. לפי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעל חמישים אחוז של צעירים בגילאים 34-18 ממשיכים לגור עם אימא ואבא, והמספר צפוי לעלות. באמריקה המספרים גבוהים יותר, על פי מרכז המחקר פיו "לראשונה מאז השפל הגדול, רוב הצעירים בארה"ב גרים עם הוריהם" וגם שם נרשמת מגמת עלייה.

על פניו לחיות עם ההורים מנוגד לגמרי לחוש הבריא של אדם צעיר. אחרי הכול צעירים רוצים עצמאות. הם רוצים להצליח, להשיג דברים ולהטביע את חותמם בעולם. גם אם אין להם שאיפות מפוארות, הם בטח לא רוצים שיחטטו להם בחיים האישיים. אז למה הם חוזרים הביתה, או נמנעים מלכתחילה לצאת ממנו?

יש לכך כמה סיבות וברמות שונות. ברמה הבסיסית, הצעירים של היום לא בטוחים כיצד עליהם לנהל את חייהם, וכמו רבים הם חסרי ודאות לאן העולם הולך. משברים אישיים ולאומיים הפכו נפוצים יותר, והביטחון העצמי צונח, כיחידים וכחברה. הדור שואף פחות לכבוש את העולם ולהטביע את חותמו, "להיות מישהו" כפי שנהגו צעירים חסרי מנוח להגיד. בשלב זה הם מקווים יותר לשרוד.

ברור שלא כולם נמצאים במצב הזה, אבל הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה. זה פוקד אנשים רבים. כתוצאה מכך, במקום להסתכן ולקפוץ ראש למים העמוקים של החיים, אנחנו פשוט טובלים בהם את קצה כף הרגל שלנו כדי לבדוק את הטמפרטורה. רק אם אנחנו בטוחים שהדברים ילכו כשורה, אנחנו מוכנים להיכנס לאט-לאט עם כל הגוף למים.

ברמה עמוקה יותר, קיימת תחושה של חוסר משמעות הקבועה בתודעתם של צעירים בוגרים. זה לא שהצעירים של ימינו לא רוצים ליהנות מהחיים, וזה לא רק שהם חוששים להיפגע ממכשולי החיים, אלא גם הפיתויים שהחיים מציעים, כמו כסף, כוח ותהילה, פשוט לא מפתים אותם יותר. הם לא מוצאים את מדליות הזהב המודרניות כמושכות, ועדיין אין להם פרסים אחרים להימשך אחריהם ולהשיג.

זו הסיבה שרבים מהצעירים נמצאים ברמות שונות של דיכאון. כשיש לך כל מה שאתה צריך בחיים, אבל אין סיבה לחיות, אתה לא יכול שלא להרגיש אומלל. חלקם מודעים לכך, אחרים לא, אך ניתן לראות את התופעה משתקפת בחיפוש התזזיתי שלהם אחר חוויות המביאות אותם לקצה, כמו ספורט אתגרי, סמים קשים, אלימות והתמכרויות שונות.

תחושת חוסר המשמעות הזו היא עיקר העניין. בעידן שבו משתפים הכול, שכל מוצר מיוצר ומורכב בעשרים מדינות שונות, הלך רוח אינדיבידואליסטי הוא ההיפך מזרימת המציאות, ועם זאת, ה"אני" הוא עדיין הדבר שכלפיו אנחנו מנסים להפיק תועלת מכל דבר. אין פלא שאיננו יכולים להבין את החיים. אנחנו חושבים בכיוון הפוך מחוקי הטבע שמנהלים את החיים.

היום, כדי למצוא סיפוק בחיים עלינו לשלב את עצמנו באופן חיובי בחברה, להפוך לפרטים התורמים לשגשוגה. תרבות ה"אני ורק ואני" מיצתה את עצמה, ולאט-לאט מתגלה ההיפך שלה: "אנחנו".

אדם שמחובר לחברה מרגיש לא רק את החברה, אלא את זרימת החיים שעוברת דרכה. החברה היא רק אמצעי להתחבר למבנה גדול ועמוק יותר: המציאות כולה. המציאות, או מערכת הטבע – הכול כלול בה. כל מה שבתוך הטבע מחובר באינספור דרכים לכל השאר. אנחנו זקוקים לחברה שתתחיל לפתח בנו קשרים הדדיים, עלינו ללמוד כיצד לקיים יחסי גומלין, ובכך להתחיל להרגיש את הקשרים וההשפעות ההדדיות שמחלחלים בכל רמה בטבע. אם נלמד להשתמש במנגנון הכולל של המציאות, נרגיש שלחיים שלנו יש משמעות, שאנחנו יודעים לחיות אותם ומבינים לאן הם נעים.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא