להמתיק את המגפה המרה

תראו איזה עולם. מה שניסיון ממושך ולא מוצלח להביא את הישראלי קשה-העורף להתחשב באחרים, עושה וירוס קטן בשם קורונה.

תוך שנה וחצי של סגרים ולחצים, תחת שמי המגפה המאיימת, נעשינו רגישים ומחושבים יותר כחברה. התנאים הסובבים לוחצים עלינו, מחייבים אותנו להביא בחשבון דברים שקודם זלזלנו בהם.

אם לפני הקורונה שמנו פס כמעט על כולם, עשינו כרצוננו כמו בריונים שמתפרצים באין מפריע, התרוצצנו מפינה לפינה בלי לחשבן, אז עכשיו, בעיצומו של הגל הרביעי, נעשינו עם מחושב יותר, קצת יותר מאופק.

נרצה או לא, אנחנו מוגבלים יותר. כאן חובה להיכנס עם מסכה, שם חובה להציג תו ירוק. פה בכלל אסור להתכנס מעל עשרה אנשים, אז ניאלץ לוותר. לא נותנים לנו לעלות על טיסות, מעמידים אותנו שעות בתור בחנויות, כנראה שלא ייפתחו את שנת הלימודים כסדרה, והנטל ייפול על הכתפיים שלנו.

לכאורה העולם מתפקד, אבל בדריכות. הטבע עושה לנו תרגילים טובים בהתחשבות, שעת כושר בהרגשת הזולת. בעזרת הנגיף הקטן הוא מלמד אותנו שיש כאן חוקים שנובעים ממערכת הרבה יותר גדולה מאיתנו ואנחנו חייבים לציית להם.

לנו הישראלים העקשנים מלידה זה מהלך טוב. זה מסדר אותנו, ממקד אותנו, מגביל את הרצון האגואיסטי שלנו שלא יקפוץ. בשילוב עם רגשות ייאוש וחוסר הוודאות שמחלחלים לליבנו, סף הרגישות שלנו עולה. גם לזולת, גם לכללי החברה, גם לתופעות טבע משמעותיות יותר וגם לעובדה שאנחנו חלק ממערכת רחבה.

המתח הזה באוויר, שאנחנו תלויים בנגיף פצפון שעלול להוביל להגבלות חדשות שינחתו עלינו מהממשלה מהיום למחר, עושה לנו רק טוב. הרעש הפנימי שטמטם אותנו קודם הולך ונאלם. כעת נשאר קול פנימי, עדיין לא צלול, שלומד להביא בחשבון גם את האחרים, לא רק את עצמו.

בישראל המצב עוד סביר. יש מדינות כמו ארה"ב, קנדה, רוסיה ואוסטרליה, שם ההגבלות חמורות יותר. תארו לעצמכם שאתם בכלל לא יכולים לטוס, לא יכולים לטייל או לנפוש. מושבתים תקופה ארוכה.

אנחנו חושבים שכמו מחלה מעיקה, זה יסתיים אוטוטו ונחזור לשגרה. אבל ממש לא. הטבע עובר שינויים אדירים, והוא יגלה בקרוב תופעות גדולות שלא הכרנו קודם וכאלה שלא חווינו זמן רב, כמו: התפרצויות של הרי געש, גלי צונאמי, הוריקנים, גלי חום כבדים, קרחונים נמסים גדושים בעשרות חיידקים חדשים מופשרים. צחוק צחוק, אבל עוד נצא לגינה על יד הבית ונמצא ממותה קטנה, או לטאה שחשבנו שנכחדה.

התגובה האינסטינקטיבית הראשונית שלנו היא להניח שתי ידיים על העיניים ולא לראות. כמו ילדים. אין, לא קיים, לא רוצים לראות. אבל אי-אפשר לברוח מהאמת. יש דווקא מקום להתגבר ולהבין שהטבע חי ונושם, פועל ללא לאות כדי להביא אותנו להדדיות, לקירוב לבבי, לחיבור חברתי מעל האנוכיות והאדישות.

וכאן בדיוק מקום הבחירה שלנו: האם נחטוף עוד מכות ואסונות טבע שיעזרו לנו להתפכח כדי לשרוד וידרבנו אותנו לשפר את היחסים בינינו? או שמא נקדים להבין את מגמת הטבע, ונלמד להתאים את עצמנו לפי חוקיו שפועלים לכיוון מיזוג וחיבור?

אהבת? שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp

השאר תגובה

עוד בנושא