אנושות בצרה: העת להימלט כמו חיות בסכנה

בשנת 2004 נמדדה בעולם אחת מרעידות האדמה הקטלניות בעידן המודרני. עוצמת האנרגיה שלה הייתה שקולה למשהו כמו עשרת אלפים פצצות אטום מהסוג שנזרק על הירושימה. רעידת האדמה הזאת התרחשה במימיי האוקיינוס ההודי ועוררה גלי צונאמי ששטפו את היבשה, גבו חיים של מאות אלפי בני אדם, פצעו המוני אחרים ומחקו יישובים שלמים.

גם שמורת הטבע הלאומית של סרי לנקה ניזוקה מאוד בשיטפונות – עובדי מקום ותיירים נספו בה, הרס רב נזרע בשטחה – אבל אף חיה אחת לא מצאה את מותה בשיטפון. שמורת הטבע הזו היא ביתם של פילים, איילים, אריות, פנתרים, קרוקודילים ועוד – כולם עד האחרון נמלטו למקום בטוח בטרם שטפו גלי הענק.

זה לא מקרה יחיד במינו, עדויות רבות מרחבי הכדור מספרות על בריחה של חיות בר וציפורים טרם התפרצויות הרי געש ורעידות אדמה. אם היינו מסתכלים בבעלי החיים בעת בריחתם מאזור סכנה של יער נשרף או אזור מוצף, היינו רואים תופעה יפה: בזמן הבריחה הם יחד. לא מתנפלים זה על זה, אלא רצים שכם אל שכם, טורף ונטרף. תחושת הדחף להימלט מן המוות מכבה בהם את אינסטינקט הטורף, ונשאר רק אינסטינקט הישרדות נקי שעושה חשבון מהיר: עכשיו אנחנו יחד בצרה, ואין מקום לשום חשבון אחר לבוא בינינו.

כשאנחנו מסתכלים בחברה הגלובלית בזמן מגפת הקורונה של השנה האחרונה, אנחנו רואים תופעה הפוכה: ממשלות ועסקנים חושבים איך להפיק ממנה רווחים, עמים מתחרים מי טוב יותר בטיפול במגפה, מתוך מחשבה מעוותת שזה מעיד על הצלחה ומביא כבוד ועושר וכוח, בלי שמץ הבנה כמה זה הפוך ומופרך ורחוק מהמציאות. בהתנהלות הזאת הם עושים עוול כפול ומזמינים על עצמם מכות מכופלות. במקום להיות יחד וכך לרכך את המכות, הם מגבירים את כוח ההרס פי כמה וכמה.
לאורך השנים התרחקה החברה האנושית מתחושת הטבע האינסטינקטיבית הזאת שמזהירה בעלי חיים מבעוד מועד מפני רעידות אדמה והצפות, תחושה טבעית המלמדת איך לשתף פעולה בזמן סכנה ולחיות בהדדיות שלמה בעיתות שגרה. הרי גם כשבעלי החיים טורפים זה את זה, לא רק שהם לוקחים את ההכרחי לקיומם, אלא הם גם בוררים את החלש והחולה, ובזה שומרים את הלהקה הנטרפת חזקה ובריאה.

התרחקנו מאוד מכל הידע הקדום העצום הזה, מאחר והקדמה שאחריה רדפנו התהוותה בנו דווקא על אדני התחרות, על טהרת הישגים עצמיים, מחטף ושליטה באחרים, וכך כמו כדור שלג, ככל שהתפתחנו יותר, הצטברה והתקשתה בנו שכבת האנוכיות, עד שנאטמנו.

כל גילוי קדמה אצר בחובו פירוק חברתי נוסף. הצורך ההישרדותי שיצרה התחרות – להיזהר זה מזה, לחשוד זה בזה, לדאוג לעצמך אחרת יאכלו אותך – גרם לנו להתרכז ולשקוע בעצמנו יותר ויותר, עד שאיבדנו לגמרי את תחושת הלכידות החברתית. נעשינו אטומי לב זה לזה, ומכאן גם חסרי כל תחושה של הטבע ומערכת חוקיו.

בימים האחרונים לצד שרפות ענק, מציפים שיטפונות מקומות רבים בעולם. בגרמניה מדווח על עשרות הרוגים ומעל אלף נעדרים, תמונות הצפה מגיעות גם ממקומות נוספים באירופה כמו אנגליה ובלגיה. סרטוני וידאו של שצפי מים מגיעים מארה"ב, מטורקיה, מהודו ומסין. גם לרוסיה אחרי גל החום הקיצוני הגיע שטף רב.

כל מכה ומכה שמגיעה היום מהטבע, מהכוח העליון – אם זו שרפה או הצפה, מכת ארבה או מגפה – צריכה להריץ אותנו לחשבון נפש גדול, לזרז אותנו להפיק מסקנות על העולם המלאכותי שיצרנו ובודד אותנו מקשר עם הטבע, ולהציל את עצמנו מעצמנו, מהחיות הטורפות שהפכנו להיות.

לפחות בשלב ראשון נשתדל לא להזיק זה לזה. כמו אותן חיות שבורחות להרים בעת הצפה, נפסיק להרוג זה את זה, אם בנשק, אם במקשי מקלדת, או במחשבה – כי המחשבה היא כוח אדיר שאנחנו לא תופסים את עוצמת האנרגיה האצורה בה. לכן אנחנו צריכים ללמוד ממכות הטבע דבר אחד: איך להתנהג, לחשוב, להרגיש זה את זה. דווקא זה את זה.

אהבת? שתפו

השאר תגובה

עוד בנושא